צילום: נמרוד גליקמן "קראתי בעצב ובהסכמה את פסק דינו של חברי השופט צבי זילברטל", מסכמת השופטת דפנה ברק-ארז מבית המשפט העליון. "עצב - על הקרע הבלתי ניתן לאיחוי שנוצר בין המערערת בת הקיבוץ לבין קהילת קיבוץ שדות ים, שבו נולדה ושבו עברו עליה שנות ילדותה; והסכמה - עם התוצאה המבוססת על ההסכמות שהושגו בין הצדדים במשך השנים".

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
קיבוץ דפנה: "גיליוטינה שיורדת על היד"
גשר הזיו: האם ניתן למכור את הבית ולהישאר חבר
בית המשפט הורה לגדר את בית הספר הנמצא בלב הקיבוץ

הקיבוץ התחייב לתמוך במערערת לאורך שנים. המערערת טוענת שהתחייבות זו אינה מספקת. "אולם אין לומר", מדגישה השופטת, "כי אינה הוגנת". במילים אלו חותמת השופטת את פסק הדין של בית המשפט העליון, ודוחה את ערעורה של בת הקיבוץ, שתבעה את קיבוצה לקבל אותה לחברות בו, או לחלופין כתלויה בחבר קיבוץ, בהיותה נכה עם צרכים מיוחדים.



סיפורה העצוב של המערערת מתאר מסכת חיים קשה. בהיותה בת שנתיים היא קיבלה מינון יתר של ברזל, ובעקבות זאת נגרם לה שיתוק חלקי. לימים קיבלה הכרה כנכה בשיעור של מאה אחוזים וכן הכרה באובדן כושר עבודה בשיעור זהה. בעקבות גירושי ההורים עזבה האם את הקיבוץ. האב ושני הילדים האחרים מוסיפים להתגורר בקיבוץ עם משפחותיהם.

למערערת ולבן-זוגה נולדה בת, ולאחר נישואיהם הם התגוררו בקיבוץ בבית שהועמד לרשותם. בהמשך, בשל היחסים בין המערערת לבין חברים בקיבוץ, העתיקה המשפחה את מגוריה לבית האם (ובן-זוגה), ושם הם מתגוררים עד היום.

הליך גישור בין המערערת והוריה לבין הקיבוץ השיג הסדר בהסכמה בעניין מגוריה של המערערת ומימון צרכי מחייתה, ובשנת 2002 קיבל הסדר זה תוקף של פסק דין. על פי ההסכם מקבלת המערערת מהקיבוץ כ-5,000 שקלים בחודש, צמוד למדד (כערכם כיום).

השנים חלפו. פניות המערערת לשוב לקיבוץ נדחו, וכך גם התביעה שהגישה בעניין זה לבית המשפט המחוזי.

באמצעות עורכי הדין יהודה ימין ואורן ענבר היא מערערת על פסק הדין, טוענת כי יש לבטל את הסדר הגישור, ואומרת שלא היתה מודעת לתוכן ההסכם. לדבריה, ההסכם אינו עונה על הוצאותיה החודשיות, המגיעות ל-30 אלף שקלים לנוכח צרכיה הרבים הנובעים מנכותה, ובכללם שכר עבור מטפל צמוד למשך כל שעות היממה, ואף אין בו פתרון לצרכי מחייתה לאחר שתגיע לגיל 65, שכן חובת הקיבוץ לתשלום פוקעת במועד זה.

הקיבוץ, באמצעות עו"ד מרדכי סטורזי, אומר שההסדר הכלכלי שאליו הגיעו הצדדים סיים את המחלוקות, וכי אין על הקיבוץ חובה להיענות לדרישת המערערת לשוב לקיבוץ.

השופט זילברטל מתייחס ברגישות למצבה של המערערת, ואומר שאינו מקל ראש בקשייה הנובעים מנכותה. עם זאת, אין הוא מוצא בטענותיה הצדקה לבטל את ההסכם הקיים, הגם שייתכן שתנאיו אינם מיטיבים עמה. השופט מוסיף שאין על הקיבוץ חובה משפטית לקבל את המערערת חזרה לשורותיו, לא מכוח ההסכם, לא מכוח התקנון ואף לא מכוח חובתו לנהוג לפי ערכים כלליים של שוויון ושל כבוד.

לדבריו אלה הצטרפו בהסכמה השופטות אסתר חיות ודפנה ברק-ארז. ומוסיפה את התרשמותה השופטת ברק-ארז: "המחלוקת בין הצדדים אינה אך כלכלית, אלא חורגת אל תחום הכאב והצער שאין להם מענה בכסף.
במהלך הדיון חזר הקיבוץ והביע את נכונותו להגיע לפתרון על דרך ההסכמה, אף אם הדבר יהיה כרוך בתשלום נוסף מצדו. יש מקום להצטער מאוד על כך שדרך זו לא צלחה".

השופטת מביעה תקווה כי כעת תימצא הדרך להגיע להסכמות נוספות שיבטיחו את צרכיה של המערערת, "כאשר לשני הצדדים ברור כי אף שאין הקיבוץ חייב לעשות כן לפי הדין, טוב יעשה אם ילך בדרך זו, בבחינת 'מבשרך לא תתעלם' (ישעיהו נח 7)".