צילום: שירלי זינגר "מחסום חשמלי אוטומטי לא אמור לרדת כאשר עובר אדם מתחתיו ולפגוע בו", אומרת השופטת רבקה איזנברג מבית משפט השלום בצפת. מחסום שכזה, המצוי בכביש הראשי בקיבוץ דפנה, הוא "דבר מסוכן" כהגדרתו בפקודת הנזיקין, ואם נפגע אדם ממנו - על הקיבוץ, כבעלים של המחסום וכמחזיק בקרקע, להוכיח שלא היתה התרשלות מצִדו שגרמה לפגיעה.

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
גשר הזיו: האם ניתן למכור את הבית ולהישאר חבר
בית המשפט הורה לגדר את בית הספר הנמצא בלב הקיבוץ
"בג"ץ התחמק מאחריות כלפי החברים"

התובעת רכבה על אופניה בדרכה חזרה לביתה מהקניונית שבקיבוץ. כשעברה מתחת למחסום, שהתקין הקיבוץ שלושה שבועות לפני התאונה, הוא ירד לפתע במהירות, פגע בעוצמה בידה השמאלית, כמו "גיליוטינה שיורדת על היד", והפיל אותה ארצה. באמצעות עו"ד אהוד באר היא תובעת מקיבוץ דפנה וממתקין המחסום לפצותה.



מי אחראי לתאונה? האם הקיבוץ? או אולי התובעת עצמה, שהיתה צריכה להבחין במחסום ולעבור במעבר המיועד להולכי רגל וקלנועיות ולא מתחתיו? או שמא מתקין המחסום, שלא התקין אמצעים למניעת התאונה?

לתובעת, מסבירה השופטת, אין יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לירידת המחסום כשהיא מתחתיו. משכך, חל הכלל בדיני הנזיקין, הקרוי: "הדבר מדבר בעדו", ו"נטל הראיה" עובר מהתובעת אל הנתבעים. על האחרונים להוכיח כי לא הם התרשלו בהפעלת המחסום, וכי זה היה תקין והיו בו אמצעי אזהרה מתאימים. התוצאה מלמדת שה"עינית", האמורה למנוע את ירידת המחסום, לא היתה תקינה, או שלא הותקנה כראוי, או שלא היה די בה כדי לזהות אדם העובר מתחתיה, והיה צורך בהתקנת חיישנים נוספים ורגישים יותר לזיהוי.

בהזמנת המחסום, מוצאת השופטת, צוין במפורש כי העין אמורה למנוע גם ירידת המחסום על אדם, ואף המתקין הודה שהמחסום אמור להיות בטוח מספיק גם למעבר הולכי רגל.

העובדה שלא הותקנו אמצעי זהירות נוספים מעידה על רשלנות, שכן היה על הקיבוץ (כמזמין), ועל מתקין השער, לצפות את הסכנה ולוודא כי המחסום כולל את כל האמצעים למניעת תאונה שכזו. רק לאחר התאונה הותקנו קצה פלסטי, פס זוהר, מנורה מהבהבת וצופר. לו היו שלט אזהרה ואמצעים אלה מותקנים מראש, אומרת השופטת, היה בהם כדי להזהיר על הסכנה, גם אם לא למנוע אותה לחלוטין, ולהסב את תשומת הלב של התובעת למחסום ולסכנה שבמעבר רגלי מתחתיו, כך שתעבור במעבר להולכי רגל וקלנועיות ולא בכביש.

אחריות המתקין גבוהה יותר, מוצאת השופטת, ולכן היא מחלקת את האחריות להתרחשות התאונה ולנזק באופן שעל המתקין (שיוצג באמצעות עו"ד מארק שירין) חלה אחריות בשיעור 65%, ועל הקיבוץ (שיוצג, יחד עם "ביטוח חקלאי", בידי עו"ד יוסף הוד) - בשיעור 35%.

גם לתובעת אחריות לתאונה, אומרת השופטת. "האשם המוסרי" שלה מתבטא בכך שהיא לא הביטה סביבה בזהירות הסבירה הנדרשת ולא הבחינה במחסום,
אף כי הדבר אירע בשעת צהריים ואף שחלפה במקום מדי יום. מדובר במחסום שהיה פתוח, מסכמת השופטת, וגם אם היתה התובעת צריכה להבחין בו, הרי משלא הותקנו אמצעי אזהרה ושילוט בדבר הסכנה - האשם התורם של התובעת לתאונה ולנזק הוא בשיעור 5% בלבד.

לאחר שנקבעו אחריות הצדדים לתאונה ושיעור האשם התורם של התובעת, "סגרו" הצדדים את התיק בהסדר פשרה ביניהם.