צילום אילוסטרציה: Shutterstock האם נשיכת כלבתו של חבר (התובע) בקיבוץ אושה בידי כלבים של חברת קיבוץ אחרת (הנתבעת), היא "סכסוך בין משפחות" שיש להכריע בו בהליך בוררות, כטענת הנתבעת בכתב הגנתה, או שמא מדובר "בעבירה פלילית", כטענת התובע, המבקש לדון בתביעה בבית המשפט?

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
קיבוץ גבים: מועמדים לקליטה או לפינוי
הכרעה במאבק על הבנייה בקיבוצים: בג"ץ אישר את חלופת האגודה
מהם גבולות העצמאות הכלכלית בקיבוץ

תביעה כספית בסך 4,500 ש"ח, שהגיש התובע לבית המשפט לתביעות קטנות בקריות בגין נזקים שנגרמו לו עקב נשיכת כלבתו בידי כלבי הנתבעת, "עברה" בין שלוש שופטות, וטרם הוכרעה.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי שני הצדדים הם חברי קיבוץ אושה, וכי בהתאם לתקנון הקיבוץ יש להפנות כל סכסוך בין חברי הקיבוץ להליך בוררות.



תחילה, החליטה השופטת (הראשונה), עידית וינברגר, לצרף לתביעה את הבת של הנתבעת, שכן נטען שהכלבים שייכים לה. השופטת ציינה כי בשל אופי הסכסוך אינה מוצאת מקום להורות על עיכוב ההליכים לצורך פנייה להליך בוררות.

בהמשך התקיים דיון בבית המשפט, בפני הרשמת יונת הברפלד-אברהם, ובו הודיעה הנתבעת כי היא עורכת דין במקצועה. בית המשפט התיר, כתוצאה מכך, לתובע למנות עו"ד מטעמו (שכן בבית המשפט לתביעות קטנות הצדדים אינם מופיעים כשהם מיוצגים בידי פרקליט), אך זה סירב לכך ואמר שאין לו צורך בעורך דין. "בתור אזרח מדינת ישראל", אמר התובע, "יש לי הזכות להגיש תביעה לבית המשפט". לעניין הבוררות אמר: "אני לא זוכר שחתמתי על תקנון קיבוץ".

לאחר מכן העידו התובע ושתי הנתבעות (האם והבת) לגופם של האירועים, הנשיכות, והנזקים להם טען התובע. בפסק הדין שנתנה הורתה הרשמת על מחיקת התביעה והעברתה לבוררות. היא נימקה זאת בכך שהתובע לא טען שהוראות התקנון אינן מחייבות אותו וגם לא הסביר מדוע אין למלא אחר הוראות סעיף הבוררות בתקנון, והוסיפה ש"ההליך אינו פלילי", כטענת התובע בתגובתו. "העובדה כי התובע אזרח המדינה", רשמה הרשמת, "אינה מקנה לו פטור אוטומטי מהליכי בוררות, להם הוא מחויב מכוח היותו חבר קיבוץ". בנוסף חוייב התובע לשלם את הוצאות הנתבעות בסך 500 ש"ח.

החבר-התובע לא ויתר, והגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת ערעור על החלטה זו, בה תיאר את השתלשלות הדברים והדגיש את הסתירה שבין החלטת השופטת הראשונה, שהתייחסה לסעיף הבוררות ודחתה את הבקשה לעיכוב ההליכים, לבין החלטת הרשמת, שקיבלה את הבקשה הזו.

השופטת ברכה בר-זיו מבית המשפט המחוזי, שדנה בערעור, אומרת כי הרשמת, בפסק הדין שלה, לא הייתה מוסמכת לפעול בניגוד להחלטת השופטת שקדמה לה, שכן היא אינה מהווה ערכאת ערעור על ההחלטה שנתנה השופטת הראשונה.

עתה בוחנת שופטת בית המשפט המחוזי גם את דרך התנהלות הדיון, כפי שהשתקפה בפרוטוקול. בקשה לעיכוב הליכים צריכה להיות מפורשת ולהיטען בתחילת הדיון, אך השופטת מוצאת כי שני הצדדים לא חלקו על סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לדון בסכסוך. כל שטענה הנתבעת לעניין זה, אומרת השופטת,
היה ש"התקנון התקבל באסיפה של חברי הקיבוץ ומחייב את כל חברי הקיבוץ", אך היא לא טענה כי יש מקום לעכב את ההליכים או לדון מחדש בהחלטה הקודמת.

סוף דבר: השופטת מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק הדין של הרשמת, ואומרת כי מאחר שכבר נשמעו כל הראיות - יוחזר העניין לבית המשפט לתביעות קטנות, לשם מתן פסק דין חדש לגופה של התביעה. הנתבעות ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח.