צילום: שרון צור לא אחת, "כעניין אוטומטי", אדם שניזוק בשטח הקיבוץ תובע מהקיבוץ לפצותו על כך אף אם הוא "תרם" ברשלנותו שלו לנזק. הסיבה ברורה. לקיבוץ, כמי שמחזיק במקרקעין, קיימת "חובת זהירות מושגית" (כללית) כלפי מי שמצוי ומבקר אצלו, והוא זה היכול לִצפות סיכונים המצויים בקרקע שלו ולפעול כדי להקטינם. התובע מצרף פעמים רבות לתביעת הפיצויים שלו גם את חברת הביטוח של הקיבוץ ולעתים אף את רשות מקרקעי ישראל, שהיא הבעלים של הקרקע.

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
שדות ים: "מעשי האונס מעולם לא קרו"
בחן: גם בג"ץ לא הצליח לסייע לעוזבים לקבל פנסיה
בית אלפא: האם הגנב יועבר לחלופת מעצר

במקרה שלהלן נסע התובע באופניו עם בני משפחתו בדרך מרעה העוברת ב"משבצת הקרקע" של קיבוץ גלעד. הקיבוץ משתמש בקרקע זו כמכלאת שדה לעדר הבקר שבבעלותו. דרך העפר החוצה את השטח משמשת בין השאר גם בתור מסלול מסומן לטיולי אופניים.



מסלול הטיולים, בעיקר בקצהו הדרומי (לפני שהוא מתחבר לכביש, מצפון לגבעת הרקפות), הוא מסלול תלול. כעשרים מטר מהכביש הונח מנע בקר - חוט תיל שנקשר מצד אחד לעמוד ברזל ומצדו האחר הונח על הדרך.

התובע מתאר כי הוא רכב ראשון בירידה ונתקל באופניו בחוט תיל שהיה מתוח לרוחב השביל. הוא הועף מהאופניים למרחק רב, נפל בעוצמה רבה על השביל ונחבל. את נזקיו הוא תובע – באמצעות עו"ד יובל ריימונד – מהקיבוץ, מחברת הביטוח ומרשות מקרקעי ישראל.

השופט שכיב סרחאן מבית משפט השלום בנצרת מסביר את התורה הבסיסית: מחזיק או בעלים של מקרקעין נושא בחוֹבה לנקוט כלפי המבקרים בהם זהירות סבירה למען ביטחונם ושלומם. הוא חייב להזהיר את המבקרים במקרקעין מפני הסכנות הכרוכות והצפויות להם בעת שהותם ושימושם במקרקעין.

עליו לפקח על המקרקעין ועל השימוש בהם בדרך המגנה על ביטחונם ועל שלומם של המבקרים בהם. היעדר אזהרה ופיקוח מתאימים, כשהם מתחייבים בנסיבות העניין, הם בגדר רשלנות מצד המחזיק או הבעלים של המקרקעין.

"חובת הזהירות" של המחזיק בקרקע או של הבעלים כוללת, בין השאר, החזקת המקרקעין במצב שאינו מהווה סכנה לאדם המבקר בהם ולסביבה, הקפדה על איסור כניסה למקרקעין שיש בהם מפגעים בטיחותיים, ונקיטת כל האמצעים הסבירים לשם הסרת המפגעים הבטיחותיים במקרקעין. על המחזיק להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה, וככל שהשימוש במקרקעין מסוכן יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים.

האם הקיבוץ אחראי? השופט משיב בחיוב, ומתאר שהקיבוץ נהג בקרקע "מנהג בעלים". הוא בעל השליטה והפיקוח עליה. הוא השתמש במקרקעין כמכלאת שדה לעדר הבקר שבבעלותו. השופט אומר שזהו שימוש חורג בקרקע זו, ומציין שהקיבוץ הניח שלא כדין מנע בקר בדרך המשמשת מסלול טיולים, באופן שנוצר מפגע בטיחותי מסוכן למבקרים במקרקעין.

הקיבוץ לא הזהיר את המבקרים במקרקעין מפני הסכנות הכרוכות במפגע הבטיחותי הצפויות להם בטיולי האופניים במסלול הטיולים, ולא פיקח על המקרקעין ועל השימוש בהם בדרך המגנה על ביטחונם של המבקרים. בכך הפר הקיבוץ את חובת הזהירות שלו כלפי התובע, מסביר השופט, ופוסק כי התנהגות זו של הקיבוץ היא בגדר רשלנות, והקיבוץ אחראי אפוא לתאונה ולנזקי הגוף של התובע.

האם רשות מקרקעי ישראל אחראית גם היא לנזק? השופט מוצא כי הקיבוץ חכר לדורות את המקרקעין והתחייב לשמור עליהם. הפיקוח והשליטה על המקרקעין הועברו לפי החוזה לקיבוץ, והוא נהג בהם, בפועל, מנהג בעלים. מכאן שאין להטיל אחריות נזיקית על רשות מקרקעי ישראל (שיוצגה על ידי עו"ד רוני אור), רק משום היותה המחכיר לדורות של המקרקעין.

הגם שהתנהגות הקיבוץ עלתה כדי "התרשלות רבתי" וגרמה לתאונת האופניים, מוצא השופט שבדיקת נסיבות המקרה, לפי מבחני "האדם הסביר" ו"מידת האשמה", מלמדת שהתובע תרם באשמתו לקרות התאונה. השופט מתאר שמסלול הטיולים הוא מסלול עפר.

בזירת התאונה המסלול נוח מאוד, מישורי ועם שדה ראייה פתוח. רוכב אופניים סביר העובר במסלול טיולים ומסונוור על ידי השמש (כטענת התובע), היה נזהר יותר מהתובע. רכיבה באופניים במסלול עפר, כשהוא מסנוור מקרני השמש, תרמה לסיכון שגרם לתאונה, אומר השופט, וקובע שיש לייחס לתובע "אשם תורם" לגרימת התאונה בשיעור של 20%.

סוף דבר, השופט מחשב את נזקיו של התובע (שנגרמה לו נכות תפקודית) בסך 615,549 שקלים,
בניכוי 20% "אשם תורם" (123,110 שקלים), וקובע שהוא זכאי לפיצוי בסך 492,439 שקלים. השופט מחייב את הקיבוץ ואת "ביטוח חקלאי" (שיוצגו בידי עו"ד יוסף הוד) לשלם לתובע סכום זה בצירוף הוצאות משפט (אגרה והוצאות מומחים רפואיים) בסך 10,200 שקלים, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ מסכום הפיצוי.