צילום: אביב לשם נקודת המוצא היא שהמסמכים הכתובים משקפים את מעמדו של אדם בקיבוץ. המבקש לטעון כי התנהלות הקיבוץ כלפי אותו אדם היתה שונה מהאמור במסמכים - וכי אף שאותו אדם נקלט במעמד "הורה של חבר" היתה ההתנהלות כלפיו כאל "חבר" - ניצב בפני משוכה גבוהה. כך אומרת השופטת גאולה לוין מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כשהיא דוחה את תביעתם של שני חברי קיבוץ גלאון. בתביעתם כנגד הקיבוץ, הם טענו שאביהם המנוח ואשתו המנוחה היו "חברי קיבוץ", וככאלה, הם ועזבונם זכאים לכל הטבה או זכות שקיבלו כלל החברים בקיבוץ.

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
האם ניתן לערער על החלטת אסֵפת הקיבוץ
טענות על קיפוח בעל צרכים מיוחדים בקיבוץ
מה הפיצוי על תאונה עם חמור בתחומי הקיבוץ

התובעים, באמצעות עורכי הדין גבי מיכאלי ועודד זאוברמן (גבי מיכאלי ושות'), מתארים שהקיבוץ קלט את המנוחים כשעלו מאורוגוואי ללא כל רכוש ובאו לחיות בקיבוץ עוד בשנת 1979. הקיבוץ העניק להם דירת מגורים, תקציב אישי למילוי כל צרכיהם ושירותים נלווים, לרבות חדר אוכל, מכבסה, בריאות ורפואת שיניים. קצבת הזִקנה שהגיעה למנוחים מהמוסד לביטוח לאומי הועברה לקיבוץ. המנוחים שובצו לעבודה בקיבוץ עד שפרשו מעבודתם.



בתהליכי ההפרטה בקיבוץ, שהסתיימו בשנת 2004, לא קיבלו המנוחים כל "שיוך דירה" או זכויות אחרות שקיבלו חברי הקיבוץ, כמו למשל תשלום פנסיה מהקיבוץ. התובעים מבקשים להצהיר כי המנוחים היו "חברים בקיבוץ", הזכאים להוריש את זכויותיהם בדירת המגורים ששימשה אותם, וכן לקבל את הפרשי ההטבות אשר נשללו, לטענת התובעים, מהמנוחים.

אם יימצא שהמנוחים אינם חברי קיבוץ, אומרים התובעים, כי אז על הקיבוץ לשלם לתובעים שכר עבודה ראוי בעד השנים הרבות שעבדו בקיבוץ, וכן סכומים נוספים, המסתכמים לשיטתם ב-1.3 מיליון שקלים.

התובעים טוענים שיש להכיר במנוחים בתור "חברי קיבוץ על דרך ההתנהגות". הם מסתמכים על תקנות האגודות השיתופיות, שלפיהן ניתן לראות אדם כחבר אגודה אף אם לא נתקיימו ההליכים הפורמליים הקבועים בתקנות, וזאת בתנאי שנהגו באותו אדם כחבר אגודה במשך תקופה סבירה. התובעים מתארים שהקיבוץ נהג במנוחים, הלכה למעשה, כחברים מן המניין.

הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין תמיר סלע ואלעד ברק (תמיר סלע, משרד עורכי דין), טוען מנגד כי המנוחים התקבלו למגורים בקיבוץ במעמד "הורי חבר". כך נהג בהם הקיבוץ, וכך אף נהגו המנוחים מצדם בקיבוץ. הקיבוץ מתרעם על כך שהתובעים "מנפנפים בזכויות של המנוחים כ'הורי חבר' ובהטבות שקיבלו כמחווה של רצון טוב, ועושים בהן שימוש ציני". נוסף על כך מבקש הקיבוץ לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

השאלה אם נהג אדם ושנהגו בו כחבר באגודה, אומרת השופטת גאולה לוין, נבחנת לפי ההתנהגות של האדם ושל הקיבוץ במכלול ההיבטים של חיי האגודה. כאן מוצאת השופטת שורה של אינדיקציות, ומהן היא לומדת שהקיבוץ לא נהג במנוחים בתור "חברים" אלא כמי שהיו מצויים בסטטוס של "הורי חבר".

"מסמכי הקליטה" של הקיבוץ, אומרת השופטת, מכתבים וכן פרוטוקול שיחת הקיבוץ, מלמדים שהמנוחים התקבלו לקיבוץ במעמד של "הורי חבר". הדעת נותנת כי התובעים והמנוחים עצמם ידעו את האמור במסמכים, שכן אלה פורסמו לכלל החברים.

"שתיקתם של המנוחים (והתובעים) מול מוסדות הקיבוץ מדברת בעד עצמה. מי שיודע שנקלט באופן פורמלי כ'הורה' ולא נקלט כ'חבר', ובשלב כלשהו הוא סבור כי מעמדו השתנה כי נוהגים בו כ'חבר' - צריך לפנות לקיבוץ כדי להבהיר את העניין.

השופטת מוצאת משמעות רבה לכך שהמנוחים לא הצביעו באסֵפה הכללית של האגודה, ביחוד כשהזכות להשתתף ולהצביע באסֵפה היא אחד הסימנים החשובים לחברות באגודה. גם ההסדר הייחודי עם המנוחים בנוגע לשהותם בבית הסיעודי, מוצאת השופטת, היה על רקע אי-היותם חברים מן המניין, שכן הם שילמו בעד הזכות לקבלת טיפול בבית הסיעודי, ולא רק בעד עלות השהייה בלבד (בדומה לחברי הקיבוץ).

השופטת פוסקת שהתנהלות הקיבוץ כלפי המנוחים מתיישבת הרבה יותר עם האפשרות שהיו במעמד של "הורי חבר" לכל אורך שנות חייהם בקיבוץ מאשר במעמד של "חברים".

השופטת דוחה גם את התביעה החלופית לשכר עבודה ראוי. התנהלות זו, שלפיה הקיבוץ מספק למנוחים דירה, תעסוקה ואת כל צרכי החיים, והם מנגד משקיעים ממרצם ומזמנם לעבודה בקיבוץ, היתה הסדר מוסכם על שני הצדדים. עריכת התחשבנות כיום, בדיעבד, לאחר שהמנוחים והקיבוץ התנהלו על פי מתכונת זו במשך שלושה עשורים, אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמות שהיו, והיא אינה ראויה ואינה הוגנת בנסיבות העניין.

השופטת מקבלת את טענת ההתיישנות של הקיבוץ, ומסבירה כי בתהליך ההפרטה (בינואר 2004),
היו גילויים פוזיטיביים מובהקים מצד הקיבוץ בדבר מעמדם של המנוחים כמי שאינם חברים. אחד התובעים, שהיה חבר בצוו