צילום: Shutterstock פסק דין העוסק בפרשנות של פסק בוררות בנוגע למחויבות הקיבוץ - בהתאם לקביעות הבוררים ול"הסכם אהדה", באשר לתובע, אדם מבוגר, בן קיבוץ, המוגדר כאדם בעל צרכים מיוחדים - מציף מסכת של התנהלות ושל שיקולים בין הצדדים.

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
מה הפיצוי על תאונה עם חמור בתחומי הקיבוץ
האם הוותק הנצבר במעבר מקיבוץ לקיבוץ ייחשב גם בבונוס
מהם הנהלים לכינוס וניהול אסיפה בקיבוץ

128,502 שקלים, וכן "סעדים הצהרתיים" באשר לדרך התנהלות הקיבוץ, תובעים בבית משפט השלום בחיפה אביו של התובע, אחיו והתובע עצמו. המחלוקת שבינם לבין הקיבוץ נוגעת בעיקרה לאופן ניהול ענייניו הכספיים והשוטפים של התובע בעבר ואף לעתיד לבוא. התובע אינו חבר קיבוץ. הוריו, חברי הקיבוץ, פרודים זה שנים ארוכות, ולכל אחד מהם דירה בקיבוץ.

האב עדיין מתגורר בדירתו, והאם עברה בשנים האחרונות לבית הסיעודי. אחיו הצעיר של התובע - שעליו אומרת השופטת איילת הוך־טל כי "יש להעריך את מידת המעורבות וההשקעה שלו, באשר הוא נרתם כל כולו כדי להסדיר את ענייניו של התובע" – טוען עם האב, באמצעות עו"ד דניאל אלטמן, כי הקיבוץ מקפח את זכויותיו של התובע. הם עותרים לחייב את הקיבוץ לספק לו את מלוא הזכויות המגיעות לו בהתאם להסכמים שנקשרו עם הקיבוץ ובהתאם לפסק בוררות שניתן בעניינו בעבר.



מעמדו של התובע, מציינת השופטת, הוכר על ידי הקיבוץ "בן בעל צרכים מיוחדים התלוי בחבר קיבוץ". בין הוריו של התובע לבין הקיבוץ נכרת "הסכם אהדה", המגדיר את התחייבויות הקיבוץ לספק את צרכי החזקתו ואת שיקומו של התובע למשך כל חייו בשיתוף פעולה עם ההורים.

השופטת מוצאת שבין הצדדים קיים חוסר אמון מוחלט, וזאת על רקע טענות קשות של המשפחה כנגד הקיבוץ, אשר לטענתה מפר את ההסכמים כלפיי התובע. משהתבגרו ההורים קיבל עליו האח הצעיר את האחריות להמשיך ולדאוג לרווחתו של התובע.

המחלוקות הובילו להליך בוררות בין הצדדים, וזה הסתיים בפסק בוררות שניתן לפני שנים. פסק הבוררות עסק בכמה וכמה נושאים, לרבות במגורי התובע (כנגד תשלום עלות מסוימת) במימון צרכיו ובזכויותיו בדירות ההורים לאחר שאלו ילכו לעולמם, אך כל צד סבור כי פרשנות פסק הבוררות על ידי הצד האחר נעשית באופן שגוי.

התובע מבקש להתגורר באחת מדירות ההורים למשך כל ימי חייו ואף לאחר אריכות ימי ההורים, ודורש שהדירה של ההורה השני תשמש למימון מחייתו, מעבר לתקציב הקיום המוענק לו מטעם הקיבוץ, כמקור נוסף למימון צרכיו המיוחדים, שבהם משתתפת המשפחה ב-25%. בפועל עבר התובע לדירת האם כשזו עברה לבית הסיעודי (כדי שלא להפסיד את זכותו בה), אך הקיבוץ חיייב אותו בדמי שכירות בגין מגוריו בדירה זו, שכן לפי פסק הבוררות התובע אינו זכאי למגורים בלא עלות. התובע מבקש לבטל חיובים אלו, דורש להפעיל צוות שיקום שמינו הבוררים, וכן הוא תובע לחייב את הקיבוץ בפיצוי כספי בגין היחס המבזה שהפגין כלפיו ברבות השנים.

הקיבוץ, באמצעות עו"ד יואב שמשי, טוען כי פרשנות התובעים את פסק הבוררות אינה נכונה, וכי הקיבוץ קיים את כל קביעות פסק הבוררות.

"לא מצאתי כי הקיבוץ נהג בתובעים באופן מבזה המצדיק פסיקת פיצוי כלשהו. מחלוקות ענייניות וחילוקי דעות בנוגע לפרשנות קביעות הבוררים אינן מהוות משום 'יחס מבזה' לצורך העניין", אומרת השופטת. "פרשנות הפסק", היא מוסיפה, "צריכה להתבצע לפי המטרה שביקש להשיג: להסדיר את מימון צרכיו השוטפים של התובע, כך שתוסר הדאגה למגוריו ולעלויות מחייתו עד אריכות ימיו".

השופטת מבטלת את חיוב התובע בדמי שכירות לקיבוץ בעד מגוריו בדירת האם, ופוסקת כי שתי דירות ההורים ישמשו את התובע עד אריכות ימיו. באחת יהיה רשאי להתגורר, ואילו דמי השכירות שיתקבלו מהדירה הנוספת ישמשו לכיסוי עלות המחייה השוטפת שלו. "דרישת הקיבוץ שהתובע יפנה את דירת האם, יחזירה לקיבוץ ויקבל מנגד מגרש לא מבונה במסגרת מהלך השיוך בקיבוץ, אינה תואמת לרציונל הפסק", מסבירה השופטת, "שכן אין דינו של מגרש בלתי מבונה כדין דירה בת-שימוש".

השופטת מוסיפה וקובעת כי התובע זכאי לתקציב קיום הוגן, כפי שנהוג לחברי הקיבוץ, ומקבלת את עמדת הקיבוץ שלפיה דמי השכירות נכללים בתוך התקציב כחלק מההכנסות שנועדו לממן את צרכי התובע. ככל שלא יהיה מקור זמין למשפחה לכיסוי ההוצאות העודפות הנדרשות לצרכיו של התובע, אזי לפי קביעות פסק הבוררות ישלימו המשפחה והקיבוץ את הנותר לפי החלוקה ביניהם, ועד תקרת חלקה של המשפחה.

מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת להפרשות לפנסיה. "אין מקור משפטי לחיוב הקיבוץ לבצע הפרשות פנסיוניות לתובע כמו לכלל חברי הקיבוץ",
אומרת השופטת, אך היא מוצאת כי "בפועל, במשך שנים, מאז מתן הפסק, מחויב התובע במס קהילה לפי תעריף חבר, ומנגד מעניק לו הקיבוץ שירותי קהיל