צילום: דוד (דדה) עינב לאן נעלם הוותק שלנו?! שואל זוג מקיבוץ ברעם שצבר שנות ותק בקיבוץ מזרע, שבו היו חברים בעבר.

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
מהם הנהלים לכינוס וניהול אסיפה בקיבוץ
שריד: פסק דין תקדימי לתושבי ההרחבה
רגבה: מהן זכויות בת הזוג לשעבר של החבר

לטענת התובעים הוחלט בברעם לשלם לחברי הקיבוץ את דמי העזיבה המגיעים להם בהתאם לרישומי הוותק, כאילו עזבו בפועל את הקיבוץ. זאת, הם גורסים, לא במישרין, אלא במסווה של מעין "הלוואה", הניתנת לכל חבר בברעם במסגרת "תקנון קרן רווחה אישית", כך שלכל חבר הזכות לקבל מהקיבוץ סכום שהוא מכפלת שנות הוותק של החבר ב-4,500 שקלים.

מאחר שהוותק שלהם במזרע לא נלקח בחשבון לצורך חישוב ההלוואה, הם יוצאים ניזוקים ומופלים לרעה. לשיטתם, מדובר למעשה בתשלום דמי עזיבה, ולכן הם תובעים להביא במניין הוותק גם את שנות החברות במזרע, כפי שעושים בעת תשלום דמי עזיבה.



משלא נהג כך ברעם כלפיהם, הם מבקשים, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, מבית המשפט המחוזי בנצרת להצהיר כי הוותק שצברו במזרע יובא בחשבון "לצורך כל דבר ועניין בקיבוץ ברעם". עוד הם מבקשים להצהיר שתשלום הבונוסים בקיבוץ ברעם הוא בחזקת תשלום מוקדם של דמי עזיבה, וכי על ברעם לשלם להם את מלוא דמי העזיבה המגיעים להם.

וגם את מזרע הם תובעים. עליו, הם טוענים, החובה לשלם לקיבוץ ברעם את החלק היחסי בדמי העזיבה לפי התקופה שבה הם היו חברים במזרע, ממש כפי שעושים לפי "תקנות דמי העזיבה". כשחבר קיבוץ עובר לקיבוץ אחר בעזיבה ישירה, וכאשר הקיבוץ השני משלם לאותו חבר דמי עזיבה, מוטלת על הקיבוץ הראשון (מזרע) לשלם לקיבוץ השני (ברעם) את החלק היחסי בשנות הוותק לחישוב דמי העזיבה.

מזרע, באמצעות עורכי הדין עומר כהן ויואב שמשי (שלמה כהן ושות'), אינו חולק כי בהתאם לכללי העזיבה הוא חייב לשלם לקיבוץ ברעם את החלק בדמי העזיבה שהתובעים יהיו זכאים לקבל אם וכאשר יעזבו את הקיבוץ. אלא שהתובעים לא עזבו הרי את קיבוץ ברעם, ולפיכך אינם זכאים לדמי עזיבה. ובכלל, הוא אומר, אין לתובעים עילת תביעה נגדו, ואין להם "מעמד להגיש תביעה בשם קיבוץ ברעם" כנגד מזרע.

גם ברעם מבקש לדחות את התביעה כנגדו, ואף הוא עושה זאת באמצעות עורכי הדין עומר כהן ויואב שמשי. הוא טוען להתיישנות ולשיהוי. ההחלטה בדבר תשלום הלוואות לחברי הקיבוץ בהתאם לוותק שצברו בקיבוץ ברעם בלבד התקבלה בשנת 2001, טוען ברעם, ובמועד זה "נולדה עילת התביעה" של התובעים. אשר על כן, תביעה הבאה לתקוף החלטה זו התיישנה זה מכבר. לא יעלה על הדעת שחבר קיבוץ יֵשב בחיבוק ידיים, לא ינקוט הליך כלשהו לתקיפת החלטת האספה הכללית, ויעשה כן רק בחלוף 15 שנים מקבלתה.

השופט ערפאת טאהא מוחק את התביעה המופנית כלפי קיבוץ מזרע בשל העדר עילה. השופט מסביר כי אין לתובעים מעמד להגיש תביעה שמשמעה חיוב קיבוץ מזרע לשפות את ברעם, אם וכאשר יחוייב ברעם לשלם סכומים כלשהם לתובעים, מקום שברעם עצמו לא עתר לסעד זה.

אשר לתביעה נגד ברעם, המצב מורכב יותר. אכן, מסכים השופט, לא ניתן לתבוע "סעד כללי ותיאורטי", המבקש להצהיר שהוותק שנצבר במזרע, יובא בחשבון "לצורך כל דבר ועניין" בברעם. זהו סעד רחב מדי ויכול לכלול קשת בלתי מוגבלת של מקרים, שלא ניתן לדעת כעת אם הוותק במזרע נוגע להם כלל ועיקר, והוא מקבל את בקשת ברעם למחוק סעד זה מהתביעה.

בנוגע לתביעה המבקשת להצהיר שעל ברעם לשלם לתובעים בונוסים על יסוד חישוב מחדש - הכולל את שנות הוותק בקיבוץ הקודם - השופט אומר שזו "תביעה לסעד כספי" (שסכום האגרה עליה גבוה יותר) "במסווה של סעד הצהרתי" (שסכום האגרה עליה נמוך יותר). לפיכך הוא מורה שהתובעים יתקנו את כתב התביעה, יודיעו מהו הסכום המוגדר שהם תובעים, ובהתאם ישלמו גם אגרת משפט.

לאחר שהשופט מסדיר את "החלק הכספי" (הניתן להגדרה ולכימות), הוא דוחה את טענת ברעם כי התביעה במלואה התיישנה כנגדו, שכן לטענתו חלפה "תקופת ההתיישנות" מאז קבלת ההחלטה. השופט מסביר ש"מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד הזכאות הנטענת לתשלום הבונוסים, המענקים או ההלוואות לחברי הקיבוץ, וזכאות זו קמה ביום חלוקת הכספים בפועל לחברי הקיבוץ".

הוא גם דוחה את הטענה של ברעם שאין עילת תביעה כנגדו. השופט אומר כי טענת התובעים היא כי התשלומים לחברים הם למעשה מקדמה על חשבון דמי העזיבה. טענה זו יש לברר ולא ניתן לדחות אותה על הסף. אם היא תוכח כנכונה, כי אז לכאורה יהיו בני הזוג זכאים לקבל תשלומים בגובה מקדמות אלה, כולל בגין הוותק שצברו בקיבוץ מזרע, שכן תקנות העזיבה קובעות באופן מפורש כי לצורך הזכאות לתשלום דמי עזיבה יש לכלול בחישוב הוותק גם את הוותק של התובעים בקיבוץ מזרע.

המשך יבוא. עד אז ישלמו החברים התובעים לכל אחד מהקיבוצים הנתבעים שכר טרחת עו"ד בסך 7