צילום: אפי שריר "מתמטיקה קיבוצית": לתובע - חבר קיבוץ להבות הבשן - "זכאות עקרונית לכך שישויכו לו שתי דירות", אך מאחר ש"החלטת הקיבוץ לשייך לתובע דירה וחצי היא סבירה ושוויונית והתקבלה בסמכות", הרי התוצאה היא ש"בהליך השיוך יוקצו לתובע דירה וחצי בלבד". כך פוסק השופט עאטף עיילבוני, מבית המשפט המחוזי בנצרת, בתביעתו של חבר הקיבוץ, נכה צה"ל, כנגד קיבוצו.

עוד על הליך השיוך בקיבוצים:
שיוך דירות: ייבחן מסלול ייחודי לקיבוצים
מחלוקת: שיוך שונה בין קיבוצי המרכז והפריפריה?
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

וגם "טריגונומרטיה קיבוצית": בקיבוץ קיים מבנה מלבני המחולק לשלוש דירות "קטנות". בשתי הדירות הקיצוניות מתגוררות שתי משפחות, זו של התובע ומשפחת חברים אחרת. המחלוקת היא לגבי הדירה האמצעית, שהתובע טוען, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, כי יש לשייכה במלואה אליו, בעוד להבות-הבשן, באמצעות עו"ד לארי גולדשטיין ("קופרשמיט את גולדשטיין, עורכי דין"), טוען כי יש לחלקה בין התובע ומשפחת החברים האחרת.

ומכאן, ל"היסטוריה קיבוצית": בשנת 2004 קיבל להבות-הבשן החלטה בדבר שיוך בתי המגורים לחברי הקיבוץ, לפי החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל. בטרם עבר החבר-התובע לדירתו הנוכחית, הוא ביקש לצרף אליה חלקים מהדירה הסמוכה.

בשלב מסוים נדחתה בקשתו והוצע לו להוסיף לדירה תוספת חיצונית (תוך חלוקת העלויות בין הקיבוץ לבינו), אך הצעה זו לא הגיעה לידי סיכום. בהמשך, במהלך שנת 2007, הודיע הקיבוץ למשרד הביטחון כי ייעד עבור התובע, באופן עקרוני, את שתי הדירות הסמוכות (הקיצונית והאמצעית), ששטחן כ-50 מ"ר כל אחת.

כתוצאה מהערעור של משפחת החברים האחרת, המליץ הקיבוץ לחלק את הדירה האמצעית לשניים, כך שכל אחד מהצדדים יקבל מחצית ממנה. ההמלצה לא יושמה, ובשלהי 2008 התקבלה המלצת צוות הדיור בקיבוץ כי לא תאוחדנה דירות אמצעיות למי מהצדדים, עד למועד שיוך הדירות בפועל.



חלפה עוד שנה, ואז הוחלט לשייך דירה וחצי לתובע (על מגרש בגודל 500 מ"ר) ודירה וחצי למשפחת החברים האחרת (על מגרש בגודל 460 מ"ר). מחוג השנים המשיך לרוץ, ובאפריל 2012 אושרו הכללים לשיוך בתים באסיפה הכללית של להבות־הבשן. התובע אומר כי החלטת הקיבוץ להקצות לו שתי דירות שתאוחדנה לדירה אחת ניתנה על רקע מצבו המיוחד ונסיבותיו המיוחדות ולאחר התערבות משרד הביטחון, ואין לשנותה.

להבות-הבשן מסביר כי האמור במכתבו למשרד הביטחון לא היה בגדר התחייבות, אלא הצעה שדחה התובע, שסירב לכל פתרון מוסכם, ומוסיף כי המו"מ עם החבר נכשל לנוכח "דרישותיו המוגזמות, שנופחו כדי לחלץ עוד כספים מקופת הקיבוץ".

השופט בוחן את הודעת הקיבוץ למשרד הביטחון ומוצא כי הכיתוב: "קיבוץ להבות-הבשן החליט להקצות..." קובע בלשון ברורה את זכאותו העקרונית של התובע לשתי דירות, אך מסייג זאת, בהמשך המכתב, בהשלמת מהלך שיוך הדירות ובהסכמת כלל חברי הקיבוץ.

משכך, אומר השופט כי הפרשנות הנכונה היא שהמכתב קובע את "הזכאות העקרונית לשתי דירות", אך במקרה שזכאות זו לא תמומש במלואה - יהיה זכאי החבר לקבלת פיצוי. השופט מסיק זאת גם מתוך "מנגנון האיזון וההתחשבנות" שאישר הקיבוץ בהחלטותיו, שהתייחס גם למקרים בהם חבר קיבוץ לא יקבל את מלוא זכאותו (או מעבר לכך).

השופט בוחן את ההחלטה בדבר "מתווה חלוקת הדירות" לפי אמות המידה שקבע בית המשפט העליון בפרשת "תביעת היורשים כנגד קיבוץ מענית", ומוצא שלא נפל בה פגם. לדבריו, ההחלטה לחלק את הדירה האמצעית בין התובע ומשפחת החברים האחרת היא נכונה וצודקת.

יחד עם זאת, מציין השופט כי לכאורה זכאי התובע לפיצוי בגין "אובדן מחצית דירה"
(שכן בפועל יקבל דירה וחצי במקום שתי דירות), אך מאחר שהתובע לא עתר לסעד כספי - בית המשפט אינו יכול להעניק לו פיצוי בתביעה זו. בהערת אגב מציין השופט כי קודם שנתן את פסיקתו, הוא הציע כי תינתן לו הסמכות להכריע בשאלת הפיצוי על דרך הפשרה, תוך הגבלת "תקרת הפיצוי" לסך 300 אלף ש"ח, אך התובע דחה הצעה זו.

סוף דבר: השופט פוסק בדבר זכאותו העקרונית של התובע לכך שישויכו לו שתי דירות, הגם שבהליך השיוך יוקצו לו דירה וחצי בלבד, ומציין כי הדבר ייעשה תוך עריכת חישוב על פי כללי האיזון שנקבעו בהחלטת הקיבוץ.

עוד דוחה השופט את תביעתו החלופית של התובע, לפיה תיבנה על חשבון הקיבוץ תוספת בנייה לדירתו. יחד עם זאת, מתיר השופט לתובע "לפצל את סעדיו", באופן שיוכל לתבוע מהקיבוץ פיצויים בתביעה נפרדת, ככל שיימצא שהוא זכאי להם.

ועכשו שאלה: מי זכה בתביעה הזו? להבות-הבשן, שעמדתו בדבר הקצאה של דירה וחצי התקבלה, או החבר, שקיבל "פתק" שהוא זכאי לשתי דירות והיתר לתבוע פיצויים מהקיבוץ. ימים יגידו.