האם אכן "שיקולים זרים ואימת עסקני הקברים גרמו להעדיף את עצמות המתים על פני חברי הקיבוץ", והניעו את המתכננים להעתיק את תוואי הצינור להולכת הגז הטבעי אל השדות החקלאיים של רגבים, באופן המסכן את החברים, כטענת הקיבוץ - או שמא מדובר בתמונת תכנון מורכבת יותר, שמתבססת על שיקולים לגיטימיים ותהליכי קבלת החלטות נאותים?

עוד מאבקים סביבתיים מקיבוצים:
מאבק בקיבוצי עמק הירדן: לא לצינור ענק בשדות
מחאה בקיבוצי רמת הגולן: "לא לקידוחי נפט"
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

סוגיה זו עמדה בפני השופטת מרים נאור, מבית המשפט העליון, בעתירתו של רגבים, באמצעות עו"ד אריה שפירא ("חגי שבתאי, שפירא, עורכי דין"), הטוען כי הצינור אמור לעבור בקרבת בתי המגורים של הקיבוץ, ושהסיכון הנובע מכך כלל לא נבדק.

השופטת מוצאת כי אכן עודכנה התוכנית הקודמת והצינור הוסט לתוואי חדש.

המועצה הארצית לתכנון וגופי התכנון האזוריים (באמצעות עו"ד נחי בן אור), וחברת "נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ" (באמצעות עורכי הדין אריאל נדלר ורועי מילר), מסבירים כי בתכנון המקורי של התוואי, שהשתרע על פני מאות קילומטרים, התגלו במהלך הביצוע קשיים שלא נצפו מראש במקומות מסוימים, ועל כן נוצר צורך לשנות את התוואי.

הקיבוץ טוען, מתארת השופטת, "כי שינוי התוואי לעבר שדות הקיבוץ נבע משיקול זר - חשש לפגיעה בקברים, שכלל לא ברור שאכן נמצאים בתוואי - וכי בכך יש העדפה פסולה של המתים על פני החיים", אך היא מוצאת שהסיבות לצורך בשינוי התוואי היו אחרות.

השופטת מסבירה כי לנוכח התגברות הביקוש לגז הטבעי התעורר צורך להגדיל את קוטר הצינור המתוכנן מ-24 ל-36 אינץ', וכן נדרש להגדיל את שטחן של תחנות הגז המאושרות ולהרחיב את מגבלות הבטיחות שלהן. שיקולים אלה להסטת התוואי הקודם, אומרת השופטת, הם ראויים, ואין להם נגיעה דווקא לקיבוץ ולשטחיו.

הקיבוץ מוסיף ומסביר שהמרחק הנדרש בין הצינור לבין בתי המגורים הסמוכים הוא 45 מטרים,
אך תוואי הצינור קרוב יותר. מוסדות התכנון משיבים שלפי התקנים הנוגעים, די במרחק של 35 מטרים בין בתי המגורים לבין הצינור.

זו שאלת בטיחות הקשורה במומחיות, אומרת השופטת, שבאה על פתרונה - כי חברת נתיבי-הגז הודיעה במהלך הדיון בבית המשפט, שהגם שאינה חייבת בכך, היא מוכנה להציב את הצינור במרחק 45 מטרים לפחות מההרחבה המתוכננת של הקיבוץ.

התחייבות זו, אומרת השופטת, שומטת את הקרקע מכל טענה אפשרית בדבר מרחק בלתי-מספק, מבחינה בטיחותית, בין בתי הקיבוץ הקיימים, ואפילו המתוכננים, לבין הצינור.

לטעמה, גם אם היתה בכך פגיעה בכוונה להרחיב את השטח הבנוי של הקיבוץ בשל הקרבה לצינור הגז המתוכנן - זו היתה יכולה להיות לכל היותר עילה לתשלום פיצויים, שאינה מצדיקה את עצירת התהליך התכנוני וקידום הנחת הצינור, שכן פגיעה כזו בקיבוץ, אפילו היתה קיימת, היא פגיעה מידתית הניתנת לפיצוי.

משהגיעה לכלל מסקנה כי אין יסוד להתערב בתוואי שנקבע בתוכנית על בסיס טעמים בטיחותיים, אומרת השופטת, "הרי שנותרה לפנינו למעשה טענת "Not in my back yard" קלאסית, שאין לקבלה".

סוף דבר: השופטת פוסקת שאינה רואה מקום להתערב בהחלטות מוסדות התכנון או בהחלטת הממשלה לאשר את התוכנית. לדעתה, לאחר שחששות הבטיחות הופגו, צריך היה הקיבוץ לחזור בו מן העתירה, אך הוא לא עשה כן. היא דוחה את העתירה, ומחייבת את הקיבוץ בהוצאות העתירה בסך 40 אלף ש"ח.