צילום: shutterstock "ברשותו של היחיד - אין יחיד אחר, ואין הכלל, יכולים לכפות עליו את רצונם. לעומת זאת, ברשות הרבים - אין היחיד יכול לכפות רצונו, לא על יחיד אחר ולא על רבים", אומר השופט משה יועד הכהן, מבית המשפט המחוזי בירושלים, בדחותו את הערעור של "בית הארחה וגן אירועים יד-השמונה" על חיובו בפיצויים בסך 60 אלף ש"ח לטובת שתי נשים, בנות זוג, בשל סירובו לאפשר להן לקיים - בגן האירועים שבשטח המושב השיתופי - מסיבת חתונה, לאחר נישואיהן הפורמליים בלונדון.

עוד על בנות זוג בקיבוצים:
גאות להיות אמהות
אוהבות, חיות ומתחתנות בקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

פסיקה זו מן הראוי שתהווה תמרור לבתי הארחה ולצימרים בקיבוצים - שגם אם הם סבורים שמדובר ברשות היחיד שלהם, אין הם יכולים למנוע כניסה אליה או שימוש בה, לאחר שהפכו אותה פתוחה לרשות הרבים.

"העובדות בתיק זה לא היו שנויות במחלוקת", מתאר השופט. "החברה המערערת, גן האירועים יד-השמונה, סירבה לקיים את האירוע בשל היות המשיבות לסביות. המערערת טענה שהיתה רשאית לסרב לקיים את האירוע בשל אמונתם הדתית של בעליה, חברי יד-השמונה, שהם ברובם הגדול יהודיים משיחיים המבססים אמונתם על מרכיבים יהודיים ונוצריים-אוונגליסטיים, שבמרכזם התייחסות אל התנ"ך והברית החדשה כדבר אלוהים.

"מעשיהם של זוגות אלה, הסבירה המערערת את עמדתה, מנוגדים לתנ"ך ולאמור בברית החדשה, וחופש הדת והפולחן מאפשרים לה להימנע מלערוך בחצריה שלה אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונתה".



בית משפט השלום קבע כי מעשי המערערת מנוגדים לחוק "איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים". הוא ציין כי בית התפילה של תושבי יד-השמונה מופרד לחלוטין מבית ההארחה, שהנו עסק תיירותי חילוני.

באמצעות עורכי הדין מיכאל דקר ושרה וינברג טוען יד-השמונה כי עמדתו הלגיטימית היא תוצאה של פרשנות אורתודוקסית לכתבי הקודש ושל אמונותיו הדתיות בנוגע לנישואים מסורתיים, וכן של קיום "הסקרמנט הקדוש" בדבר נישואים מסורתיים בין גבר ואישה בלבד.

באמצעות עו"ד עירא הדר, טוענות בנות הזוג כי כל שביקשו היה לערוך מסיבת חתונה, "אירוע סולידי בצהרי היום, נטול סממנים של טקס חתונה". במסגרת העסק הציבורי-חילוני שמנהל יד-השמונה, טענו השתיים, עליו לא להפלות ולבזות, על בסיס נטייה מינית, את המבקשים לקיים בו אירועים.

העסק שמנהל המושב, אומר בית המשפט, נטול כל מאפיינים דתיים, אינו מעניק שירותי דת,
ואין לו זיקה לדת כלשהי. זכותם של מפעילי בית ההארחה לדבוק בעיקרי אמונתם ולבטא אותם - שעה שהם מנהלים עסק שכזה - נעצרת בקו הגבול שמתווה חוק איסור הפליה, ואין הם רשאים להפלות את המבקש להשתמש בשירותיהם, על רקע השתייכותם הדתית או נטייתם המינית.

מקום שבו מנהל אדם בחצריו ("ברשות היחיד") עסק הנותן שירות לציבור הכללי ואינו מיוחד או מוגבל לציבור מסוים - הוא מכריז, למעשה, על היות המקום בעל מאפיינים של רשות הרבים, מסביר בית המשפט, ובכך הוא מקבל על עצמו את האיסור בדבר הפליה במתן השירותים של אותו עסק ליחידים או לציבור המשתייכים לקבוצה מסוימת, גם אם אינה לרוחו או לטעמו של אותו אדם.

השופט דוחה את הערעור ומחייב את יד-השמונה לשלם לבנות הזוג גם 15 אלף ש"ח, הוצאות המשפט.