צילום: שלומי כהן בקיבוץ היום יכול הכל לקרות. גם תביעה בסך 2.5 מיליון ש"ח שמגיש חבר נגד הקיבוץ והרכז הכלכלי שלו, בטענה כי הם גרמו לו, לאדם נוסף ולחברה שבבעלותם ("התובעים") נזקים כתוצאה מכך שחזרו בהם מהתחייבותם לאפשר הקמת מתקן לשטיפת רכב בשטח תחנת התדלוק שבסמוך לכניסה לקיבוץ.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
העליון דחה בקשת ערעור על צוואת חברת קיבוץ
רוחמה: נדחתה תביעה אישית נגד מנהל הקהילה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

התובעים, חברה לשטיפת רכב ושניים נוספים (אחד מהם חבר הקיבוץ), מתארים בתביעה שהגישו, באמצעות עו"ד מאיר גולן, כי חבר הקיבוץ ("התובע") פנה בשנת 2008 אל הרכז הכלכלי של הקיבוץ ("הנתבע"), במטרה לשכור שטח קרקע המצוי בתחנת דלק בכניסה לשטח הקיבוץ, לצורך הקמת מתקן לשטיפת כלי רכב.

התובעים טוענים כי הם הגיעו לסיכום עם הנתבע (הרכז הכלכלי), לפיו ישכיר הקיבוץ את שטח הקרקע לחברה שיקימו, למשך עשר שנים, עם אופציה להארכת התקופה בעשר שנים נוספות.

בין לבין, מתארים התובעים בבית המשפט, הם הציגו בפני הנתבע את תוכניותיהם להזמנת מכונת שטיפה, ולאחר שזה נתן להם, לטענתם, "אור ירוק" להתקדם - הם הזמינו את המכונה, בעלות של 180 אלף ש"ח. "ההנהלה הפעילה" של הקיבוץ, שדנה במיזם, החליטה להעביר את הנושא ל"הנהלה הרחבה", במיוחד לנוכח אורכה של תקופת השכירות.

בשלב מסוים החליטה ההנהלה הרחבה לעכב את המו"מ, אך המידע על החלטתה זו לא הגיע אליהם במועד, אומרים התובעים. בהמשך הופסק המו"מ, על-אף "ניסיונות גישור" שנערכו בין הצדדים. לטענתם, הם סמכו על דברי הנתבע והוציאו כספים רבים בגין ההקמה, התכנון והרכישה של מתקן השטיפה. תביעתם נסבה אפוא על דרישתם לפיצוי בגין השקעת זמן מצדם, הפרת ההסכם מצד הקיבוץ והרכז הכלכלי, ואובדן רווחים עתידיים במתקן השטיפה.

מנגד, דוחים הקיבוץ והרכז הכלכלי שלו, באמצעות עו"ד יצחק הוס, את הטענות נגדם. הם מסבירים שהנתבע, כרכז כלכלי בקיבוץ, כפוף בהחלטותיו לשתי מנהלות: הנהלה פעילה (בת שבעה חברים), שמעליה הנהלה רחבה (שכללה 12 חברים).

באשר לידיעת התובע בדבר ההחלטות שהתקבלו בהנהלה הרחבה, הם מציינים כי אשתו של התובע היא חברה בהנהלה זו וקיבלה את כל הפרוטוקולים שלה. העיכוב במו"מ שעליו הוחלט בהנהלה הרחבה, הם אומרים, היה "לצורך ליבון הסוגיה של שימוש בנכסי הקיבוץ על ידי חבריו".



השופטת ד"ר איריס רבינוביץ ברון, מבית משפט השלום בנתניה, "עושה סדר" בתיאור השתלשלות המו"מ בין הצדדים (שרק חלקה הובא כאן), ומגיעה למסקנה כי אמנם התובעים התנהלו מול הרכז הכלכלי של הקיבוץ, אך זה לא היה רשאי להתקשר בהסכם שכירות בשם הקיבוץ.

השופטת מדגישה שהתובע ידע זאת היטב, מה גם שבעבר שימש בעצמו כרכז כלכלי של הקיבוץ, לכן התובעים אינם יכולים לטעון כי סברו שהנתבע בעצמו קשר עמם הסכם מחייב, במיוחד כשלא הושגה הסכמה. יחד עם זאת היא מוצאת שהנתבע "הפר את חובת הזהירות שמוטלת עליו במגעיו עם התובעים".

חשוב לשים לב לתמרורים שמציבה השופטת אל מול נושא המשרה לגבי "עשה" או "אל תעשה", בדרך ניהול המו"מ. הרכז הכלכלי, מתארת השופטת, חתם על תוכניות לוועדה המקומית, וסייע לתובעים בקידום העניין בוועדה לתכנון ובנייה - כל זה לפני שהתקבל אישור למיזם מההנהלה הרחבה.

לדעת השופטת היה על הנתבע להביא לידיעת התובעים, בצורה ברורה ומסודרת ובזמן אמת, את תוכן ההחלטות שהתקבלו בהנהלה הפעילה ובהנהלה הרחבה, כדי שיוכלו לשקול בעצמם אם הם מעוניינים לקחת על עצמם את הסיכון ולהמשיך להשקיע זמן ומשאבים.

על הנתבע היה להעמיד את התובעים באופן ברור על הסיכון שבסופו של דבר לא יאשרו המוסדות הנוגעים בקיבוץ את ההתקשרות, במיוחד כשהנתבע ידע שהתובעים משקיעים כספים ומאמצים בקידום המיזם.

לקיבוץ, קובעת השופטת, יש אחריות שילוחית למעשיו של הנתבע, משכך,
היא פוסקת שככל שנגרם נזק לתובעים, אחראים הנתבעים לפצותם על כך. במקביל, היא מייחסת לתובעים "אשם תורם" בשיעור של 15%, לקרות הנזק שנגרם להם.

הנזק שנגרם לתובעים, אומרת השופטת, הוא 70 אלף ש"ח, המהווה את ההפרש בין סכום רכישת המכונה והבאתה למצב שמיש לבין הסכום בו לדבריהם ניתן היה למכור אותה. לסכום זה יש להוסיף 25 אלף ש"ח בעד הוצאות אחרות שהוציאו התובעים, ועוד 20 אלף ש"ח בעד אובדן שעות עבודה.

התוצאה היא 115 אלף ש"ח, מחשבת השופטת, ובהפחתת אשם תורם בשיעור 15%, מגיע סכום הפיצוי ל-97,750 ש"ח. את הסכום הזה, פוסקת השופטת, ישלמו הקיבוץ והרכז הכלכלי, ביחד ולחוד, לתובעים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (אוקטובר 2010), וכן הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח, ותוספת שכר טרחת עורך דין בסך 12 אלף ש"ח.