צילום: shutterstock חוק הירושה מעניק לכל אדם בגיר, שאינו פסול-דין, את החופש לצוות את עיזבונו למי שיבחר. בעת עריכת הצוואה צריך המצווה להיות ומודעות לכך שהוא עורך צוואה לגבי רכושו וקובע מי יהיו יורשיו.

עוד על ירושות בקיבוצים:
הוכיחה שהיתה "ידועה בציבור" - ותקבל פנסית שאירים
הגושרים: כמה דירות זכאי להוריש זוג פרוד
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

מי שסבור שצוואה לא נערכה בתנאים כאלה, רשאי להתנגד לאישור נוסח הצוואה בבית המשפט ולטעון, למשל, שהמצווה לא היה צלול בדעתו בעת שערך את צוואתו, או שהיה נתון להשפעות חיצוניות אסורות.

צוואה שערכה חברת קיבוץ מהצפון, ובה חילקה את רכושה בין בנותיה ונכדותיה, ובכלל זה בבית המגורים בקיבוץ, שימשה נושא להתדיינות בשלוש ערכאות.

שתי בנותיה של החברה-המנוחה, שערכה את הצוואה, נולדו מאבות שונים. האחת עברה לגור במרכז הארץ "ושמרה על קשר עם המנוחה באמצעות הטלפון" (נכנה אותה כאן: "הבת מהמרכז"). השנייה המשיכה לגור באותו קיבוץ יחד עם אמה (ואותה נכנה: "הבת מהקיבוץ").

האם-המנוחה סבלה ממחלה ונזקקה לטיפול צמוד. הבת מהקיבוץ נהגה לבקרה מדי יום ולדאוג לכל צרכיה. בתקופה מסוימת אף טיפלה באמה עד לפטירתה, באופן צמוד. בצוואה כללה המנוחה הוראות באשר לחלוקת הזכויות בנכסים מסוימים, כדוגמת הזכויות בבית המגורים בקיבוץ - שציוותה, בחלקים שווים, לנכדותיה (בנותיה של הבת מהקיבוץ).

באשר לשאר רכושה, קבעה המנוחה כי יתחלק כך: שליש לבת מהמרכז, שליש לבת מהקיבוץ, ושישית לכל אחת משתי נכדותיה הללו.

הבת מהמרכז, שידעה על הצוואה, ביקשה מהאם לשנות את צוואתה בנימוק שהיא מקפחת ולא-שוויונית, אך האם לא נענתה לבקשתה.

משהגישה הבת מהקיבוץ בקשה לקיום הצוואה בבית המשפט לענייני משפחה בקריית-שמונה, הגישה הבת מהמרכז התנגדות לכך, בטענה כי בעת החתימה על הצוואה, לא היתה המנוחה בדעה צלולה ולא יכלה להבין את טיבה, ועל כן יש לבטלה.

היא הוסיפה שהמנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי-הוגנת של הבת מהקיבוץ ושל בנותיה, שניצלו, לטענתה, את מצבה הפיזי והנפשי ובודדו אותה מסביבתה. עוד טענה הבת מהמרכז כי המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי-הוגנת עליה מצד עורכת הדין (שערכה את הצוואה), מצד בעלה של הבת מהקיבוץ, ואף מצד העדים שחתמו על הצוואה.



בין לבין, הגישה הבת מהמרכז גם תביעה לקבלת מזונות מעיזבונה של המנוחה, וכן תביעה כספית בגין כספים שטענה כי נגזלו על ידי הבת מהקיבוץ ובנותיה מחשבון הבנק של המנוחה בעודה בחיים (הליכים אלה עדיין תלויים ועומדים).

ב"סיבוב הראשון" דחה את הטענות השופט ארנון קימלמן, מבית המשפט לענייני משפחה בקריית-שמונה, ונתן תוקף לצוואה. השופט מינה מומחה רפואי (מתחום הנוירולוגיה, הנוגע למצבה של המנוחה כחולת אלצהיימר), שמצא כי "בעת החתימה על הצוואה היתה המנוחה במצב קוגניטיבי ומנטאלי אשר אפשר לה להבין את הצוואה שעליה חתמה".

גם אם היתה על המנוחה השפעה, מצא השופט, הרי שלא היתה זו השפעה פסולה. במועדים הנוגעים לעשיית הצוואה, הסביר השופט, לא היתה המנוחה מנותקת מסביבתה והיתה עצמאית לפעול בעצמה, כפי שעשתה בהתייעצות עם עורכת הדין שהכינה עבורה את הצוואה, עמה נפגשה ביחידות.

ב"סיבוב השני" הגישה הבת מהמרכז ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. הרכב השופטים (יצחק כהן, בנימין ארבל וזיאד הווארי) דחה את הערעור וקבע כי המנוחה היתה כשירה בעת כתיבת הצוואה.

עתה פונה הבת מהמרכז, ב"סיבוב שלישי", לבית המשפט העליון ומבקשת רשות לערער,
בטענה כי נגרם לה עיוות דין. היא מסבירה שההשפעה הבלתי־הוגנת על המנוחה באה לביטוי בכך שעורכת הדין שערכה את הצוואה היא חברתה הטובה של אחת הנכדות (שנהנית מהצוואה), וכן מאופי תלותה של המנוחה בבת מהקיבוץ.

שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, מסבירה כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן כשמתעוררת שאלה כללית ועקרונית הדרושה להכרעה, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית המשפט העליון. כאן אין אלה פני הדברים, מוצאת השופטת.

המנוחה הורישה גם לבת מהמרכז חלק מרכושה, אומרת השופטת ברק-ארז. תוכן הצוואה וכוונותיה של המנוחה היו ידועים לבת מהמרכז עוד בחיי המנוחה, גם אם לא היו מקובלים עליה, אך אין בכך כדי להושיט לה סעד משפטי, פוסקת השופטת, ודוחה את הבקשה לרשות ערעור.