צילום: Shutterstock אירוע כזה הוא כנראה המקרה הראשון בו נדרש בית המשפט לנסיבות מעין אלה. נפתח בתיאור הצלעות של ה"סכסוך המשולש" שהגיע לבית משפט השלום בקריות.

עוד על השיוך בקיבוצים:
קיבוץ שניר: מי מוסמך לדון בשתי תביעות שיוך
שיוך דירות: ייבחן מסלול ייחודי לקיבוצים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

הצלע הראשונה היא הקיבוץ, שביצע מהלך של "שיוך דירות מגורים" לחבריו, וזכויות החכירה בהן כבר נרשמו על שם החברים ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

הצלע השנייה היא התובעת, חברת קיבוץ, שלזכותה נרשם נכס מגורים שמורכב משתי דירות ישנות המצויות האחת מעל השנייה. בדירה העליונה, במועד שיוכה, התגוררה אישה אחרת (היא הנתבעת כעת), עם רשות מהקיבוץ, והמשיכה להתגורר בה. באמצעות עו"ד יוחאי בטשא מבקשת עתה התובעת מבית המשפט שיורה לנתבעת לפנות את הדירה.

הצלע השלישית היא הנתבעת, אותה אישה שגרה בדירה העליונה, שאינה חברת קיבוץ. מעמדה הוא של "תלויה בחבר", שכן היא בתם של שני חברי קיבוץ שנפטרו לפני שנים רבות.

הרקע מורכב: מדובר במי שהיתה חברת קיבוץ במשך כשלושים שנה, שלפני יותר מעשור הודיעה על עזיבת הקיבוץ. לאחר תקופה של מגורים מחוץ לקיבוץ, היא ביקשה לשוב אליו, ובקשתה נענתה. הקיבוץ הכיר בה כ"בעלת צרכים מיוחדים" שאינה חברת קיבוץ, ולעניין זה אף נחתמו עמה הסכמים שונים המעגנים את זכויותיה.

השופטת פנינה לוקיץ' מוצאת כי עוד בשנת 2002 העמיד הקיבוץ לרשותה של הנתבעת את הדירה העליונה. בהסכם שעליו חתם עמה נקבע כי ככל שהקיבוץ יבקש לפנות את הדירה, יהיה עליו להציע לנתבעת, בהסכמתה, דירה חלופית, לפחות באותה רמה, כאשר יילקחו בחשבון גודל הדירה החלופית והתאמתה לסביבה החברתית.



שנים לאחר מכן, בשנת 2008, לאחר שהדירה שויכה לתובעת בהליך שיוך הדירות שביצע הקיבוץ, נקבע בהסכם נוסף כי הקיבוץ מתחייב להעמיד לרשות הנתבעת דירת מגורים עד אריכות ימיה. ההסכמים הללו, מדגישה השופטת, נערכו לא מול הנתבעת לבדה, אלא בין צוות מטעם הקיבוץ לבין הנתבעת ובני משפחה נוספים.

הנתבעת, באמצעות עו"ד גיא יעקב, טוענת כי לפי ההסכם הראשון עם הקיבוץ קיימת לה "רשות בלתי-הדירה" (שאינה ניתנת לביטול) להתגורר בדירה, שגוברת על זכותו של הקיבוץ להודיע לה על הפסקת הרשות למגורים בה, ומונעת מהקיבוץ להעביר את הזכויות בה לתובעת, אלא אם תינתן לנתבעת הזכות להוסיף ולהתגורר בה עד אריכות ימיה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת שלא ניתן לראות בחתימתה על ההסכם האחרון משום ויתור על "זכותה הבלתי-הדירה", שכן בשל מצבה הנפשי היא לא היתה כשירה לחתום על הסכם אחרון זה, בו היא מוותרת על זכות שהיתה לה, ולכן היא מבקשת שבית המשפט יקבע כי ההסכם האחרון אינו תקף.

התובעת משיבה לכך ואומרת כי משנרשמה זכות החכירה שלה ברמ"י,
הרי שמדובר בזכות קניינית הגוברת על כל זכות חוזית שעמדה לנתבעת.

השופטת מתייחסת לטיבה של הזכות שניתנה לנתבעת בהסכם הראשון ואומרת שאין מדובר בזכות בלתי-הדירה, אלא שלקיבוץ לא עומדת הזכות לבטל את הרשות שנתנה לנתבעת עד אשר יעמיד לרשותה דיור חלופי.

אמנם הסכמתה דרושה לדירה חלופית העומדת בתנאים שנקבעו בהסכם, אך אין לה "זכות לסרב לכל דירה". לפי ההסכם, נותרת הדירה רכוש הקיבוץ, וזה רשאי, לפי החלטותיו וצרכיו, לבקש מהנתבעת לפנותה, תוך מתן התראה מספקת.

השופטת מסכימה עם טענת התובעת, לפיה התעקשותה של הנתבעת על מגורים בדירה עולה כדי חוסר תום לב בקיום הסכם, שכן הקיבוץ העמיד לרשות הנתבעת דירות אחרות, שאינן נופלות בדבר מהדירה שבמחלוקת.

היות שאין ראיה להיעדר כשרות משפטית, או להיעדר יכולת שיפוט, או מצב אחר שהשפיע על תובנתה של הנתבעת במועדים הנוגעים, אומרת השופטת - אין מקום לקבל את טענתה כי ההסכם הנוסף נערך תוך ניצול מצוקה שנובעת ממצבה הנפשי.

משכך, קובעת השופטת כי גם אם לנתבעת "בטן מלאה" נגד התנהלות הקיבוץ מולה, לא עומדת לה הגנה כנגד תביעת הפינוי. סוף דבר: השופטת פוסקת שעל הנתבעת לפנות את הדירה. עקב התחשבות במצבה של הנתבעת, ובכך שהקיבוץ התחייב לשאת בהוצאות התובעת הכרוכות בניהול ההליך - אין הנתבעת מחויבת לשאת בהוצאות המשפט.