צילום: shutterstock "לדאבוני, אין זה המקרה הראשון המובא לפתחו של בית המשפט, בו חבר, שדעתו אינה נוחה מהחלטות האסיפה הכללית - עושה דין לעצמו, אינו מעביר לקיבוץ תקבולים שמקבל ומותירם בכיסו, בניגוד לכללים הנקוטים בקיבוץ, ובלא שהוא פועל לתוקפם בדרכים שמעמיד לרשותו הדין.

עוד על החברים הותיקים בקיבוצים:
חבר ותיק: "אני אבוד על מדרכות הקיבוץ הריקות"
קיבוץ מעוז חיים: חברים ותיקים טוענים לאפליה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

"התנהגות שכזו קשה לקבל. אילו סברה המערערת כי החלטות הקיבוץ מפלות אותה לרעה, היה עליה לפעול על מנת לבטלן, ולא לעשות דין לעצמה על ידי הותרת כספי הפנסיה מ'אגד' בכיסה, ובאותה נשימה לקבל, במשך שנים רבות, שירותים מן הקיבוץ בלא לשלם עליהם דבר. התנהגות שכזו אינה תמת-לב".

כך אומר שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, ד"ר אברהם אברהם, בדחותו את ערעורה של חברת קיבוץ תל יוסף על שחויבה לשלם לקיבוצה כ-225 אלף ש"ח בעד שירותים שקיבלה מהקיבוץ, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף ש"ח.

השופטת תמר ניסים שי, מבית משפט השלום בנצרת, הביעה תקווה, בשולי הפסק שנתנה בזמנו, כי "בהתחשב בגיל הנתבעת, ובהיותה חברת הקיבוץ עשרות בשנים - ישכילו הצדדים להגיע להסדר באשר לביצועו של פסק הדין".

תקוותה של השופטת נכזבה, שכן, החברה, ילידת שנת 1915, הגישה, באמצעות עו"ד שגיא מירום, ערעור על פסק הדין. באמצעות עורכי הדין עומר כהן ויניב מור ("שלמה כהן ושות', עורכי דין"), מבקש תל-יוסף לדחות את הערעור.



השופט ד"ר אברהם מתאר שבתל-יוסף נקבע כי חבר בגיל פרישה, הנכנס לדיור מוגן בקיבוץ, חייב בתשלום ההוצאות הכרוכות בכך. משנת 1998 מתגוררת החברה-המערערת בדיור מוגן בתוך הקיבוץ, אך מאז שנת 2002 היא חדלה לשלם בעד הוצאות שהותה שם.

המערערת לא העבירה לקיבוץ את הפנסיה שקיבלה, שמקורה בעבודתו של בעלה המנוח בחברת אגד, בטענה שהיא מופלית לרעה ביחס לאחרים שמקבלים פנסיה תקציבית. לטענתה, היא זכאית לקבל פנסיה תקציבית, חרף סירובה להעביר את הכספים שהיא מקבלת מאגד.

הקיבוץ סבר אחרת, ומשלא העבירה לידיו את כספי הפנסיה, הוא מנע ממנה את הפנסיה התקציבית. בתגובה, ביקשה המערערת לקזז את חובה לקיבוץ מתוך כספי הפנסיה שלא שולמו לה. הדרך לבית המשפט היתה קצרה, טענותיה נדחו, והיא חויבה לשלם את תביעת הקיבוץ.

לדברי השופט, מבקשת המערערת "לתקוף את החלטות האסיפה הכללית תקיפה חזיתית",
וזאת, במישור הנורמטיבי, בטענת אפליה. לשיטתה, ההבחנה שעושה הקיבוץ בין הכנסה מעבודה (כדוגמת התקבול מאגד) שיש להעבירה לקיבוץ, לבין תקבול אחר (תשלומי פיצויים מגרמניה לניצולי שואה, תגמולי נכים, קצבאות משרד הביטחון למשפחות שכולות) שנותר בידי החברים - אינה חוקית ופוגעת בעיקרון השוויון.

לדעת השופט, דווקא הבחנה זו שעשה הקיבוץ בין הכנסה מעבודה לבין תקבול ממקור שאינו עבודה - סבירה יותר, כיוון שהגדרת התקבולים האחרים כחלף הכנסה מעבודה היא מרוחקת ומלאכותית.

"תחושת הצדק, שקשה לנמקה במילים", פוסק השופט, "מוליכה למסקנה לפיה תקבול שמקבל ניצול שואה איננו כתקבול מקרן פנסיה שמקבל מי שהגיע לגיל פרישה מעבודתו, והוא הדין ביחס למשפחה שכולה ולאדם נכה. בחירה זו, אותה עשתה האסיפה הכללית של הקיבוץ, היא בחירה סבירה, המשקפת תפישה ערכית לגיטימית, ואין כל הצדקה להתערבותו של בית המשפט בה".

סוף דבר: השופט דוחה את הערעור ומחייב את החברה-המערערת לשלם לקיבוץ 20 אלף ש"ח, שכר טרחת עורכי דין.