עוד סיפור של מחלוקת משפטית בין יזם לבין קיבוצו מגיע לבית המשפט. הפעם מדובר בשתיים מחברות קיבוץ מרחביה, ששוכרות קרקע מקיבוצן ומפעילות עליה עסק בשם "המשתלה של מרחביה", זה 11 שנים.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
הגושרים: כמה דירות זכאי להוריש זוג פרוד
למי מותר להצביע במקום חבר קיבוץ שנעדר?
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

כאשר שינה מרחביה את אורחות חייו, מספר הקיבוץ בתביעה שהגיש לפינוי השתיים מהקרקע, הוא יצר אפשרות לחברים לפתח יזמויות עסקיות מהן יוכלו להתפרנס, ואף סייע להם בכך שהעמיד לרשותם בתחילת הדרך כלים, משאבים ומקורות, בתנאים מיטיבים. כך ניתנה לחברות הללו הזכות לשכור את מבנה המשתלה מהקיבוץ ולהפעיל בו את העסק.

הסכם היזמות האישית שנחתם עם השתיים, טוען קיבוץ מרחביה באמצעות עו"ד ברוך צבע, העניק לחברות-הנתבעות רשות שימוש מוגבלת במושכר, ומטרתו היתה לסייע להן לזמן מוגבל, עד שתגענה לעצמאות עסקית.

הסכם זה, מוסיף הקיבוץ, הוא במהותו הסכם שכירות, ובהתאם לכך, לדבריו, היה זכאי לדרוש מהן לחתום עמו על הסכם שכירות עדכני, בדומה לחברי קיבוץ נוספים שניהלו יזמויות בקיבוץ. משלא נענו החברות-הנתבעות לחדש את הסכם השכירות עמן, הרי שהן מחזיקות במושכר שלא כדין, מסביר הקיבוץ, וקמה לו הזכות לפנותן ממנו.

באמצעות עו"ד הראל טיקטין מספרות הנתבעות כי לאחר שינוי אורחות החיים התברר לקיבוץ שהוא אינו מרוויח מפעילות המשתלה, ולכן פנה אליהן והציע להן לרכוש את המשתלה מהקיבוץ ולנהלה "לטוב ולרע", כמקור הכנסה עבורן.

ואכן, בינואר 2003 הן התקשרו עם הקיבוץ בהסכם ליזמות אישית ושילמו כ-180 אלף ש"ח תמורת מלאי המשתלה, המבנה, הציוד וכלי הרכב. מאז ועד היום, מתארות הנתבעות, הן פועלות כבעלות המשתלה, בהצלחה רבה, ואף הגדילו פי עשרה את מחזור המכירות שלה מאז קיבלו לידיהן את ניהולה.

עתה מבקשות החברות-הנתבעות מבית משפט השלום בטבריה לעכב את ההליכים בבית המשפט ולהעביר את הסכסוך להכרעת בורר. בתקנון הקיבוץ, אומר עו"ד טיקטין, קבוע במפורש מנגנון ליישוב סכסוכים בין החבר והקיבוץ, לפיו מחלוקת שלא באה על פתרונה, ברשויות הנוגעות בקיבוץ - תימסר להכרעת המוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית.

מרחביה מתנגד להליך בוררות. לשיטתו, אין כאן מחלוקת הנובעת מהיותן של הנתבעות חברות קיבוץ, אלא זהו סכסוך מסחרי רגיל ופשוט בין משכיר לשוכר, בו מגיש המשכיר (הקיבוץ) תביעה לפינוי מושכר, שעילתה חוזית.

ככלל, אומרת השופטת אוסילה אבו־אסעד, נטיית בית המשפט היא להיענות לבקשה לעיכוב ההליכים המשפטיים, ולהעביר את התביעה לבוררות. עוד דוחה השופטת את טענות הקיבוץ כי מדובר ב"סכסוך אזרחי טהור בין שוכר ומשכיר". קיימת זיקה מהותית בין היותן של השוכרות חברות קיבוץ לבין קבלת המשתלה לניהולן ולאחר מכן לבעלותן, מסבירה השופטת.

זהו "סכסוך מורכב בהרבה, שעניין החזקת היזמיות בשטח המשתלה אינו אלא פן אחד מני רבים שיצטרכו להתברר בטרם תתקבל ההחלטה הסופית בדבר פינוין משטח המשתלה. זהו סכסוך הנובע מחברותן של השתיים בקיבוץ",
קובעת השופטת, "וניסיונו של הקיבוץ לנתק את הסכסוך מאותה חברות, מכוחה קיבלו השתיים את הזכות להפעיל את המשתלה, הוא מאולץ ומנותק מהמציאות".

עוד מתייחסת השופטת לטענת מרחביה כי אי-פינוייה המיידי של המשתלה מונע ממנו להתחיל בעבודות להקמת עשרים יחידות דיור לחברי קיבוץ אחרים, "הנמצאים במצוקת דיור נוראית ונאלצים להסתפק בפתרונות זמניים ומאולתרים עד לבניית היחידות החדשות".

לדעת השופטת, טענה זו אינה מצדיקה סטייה ממנגנון הבוררות, שאין לומר לגביו "שמיצויו כרוך בבזבוז זמן ארוך". "קשה ככל שתהיה מצוקתן של אותן משפחות", מסבירה השופטת, "עומדות מן הצד האחר זכויותיהן של הנתבעות, שאמורות להתברר עד תום ושלצורך בירורן יהיה על בעלי הדין לקבל החלטות מושכלות ואמיצות".

סוף דבר: השופטת מורה על עיכוב ההליכים והעברת המחלוקת להליך בוררות, ומחייבת את הקיבוץ לשלם ליזמיות 2,500 ש"ח, הוצאות המשפט.