האם הוריהם של יורשים, חברים-מנוחים שחיו בנפרד בקיבוץ הגושרים במשך 16 שנים עד לפטירתם (מבלי שהתגרשו), זכאים להוריש דירה אחת בלבד לילדיהם - או שיש לראותם כיחידים, הזכאים להוריש שתי דירות?

עוד דיני גירושים בקיבוצים:
מה חלקו של הקיבוץ בגירושים בין זוג חברים
איך "נכון" להתגרש בקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

שנים רבות היו המנוחים נשואים זה לזה, ונולדו להם ארבעה ילדים. אחת מהם, שנותרה להתגורר בקיבוץ, היא כיום חברה בו. הקיבוץ הכיר במנוחים כפרודים, העניק לכל אחד מהם זכויות הניתנות בקיבוץ לחבר יחיד, ובין היתר העמיד לכל אחד מהם דיור נפרד.

בשנת 2000, כ-15 שנים לאחר שנפרדו המנוחים, החליט הקיבוץ בדבר שיוך דירות לחבריו, והמנוחים בכלל זה. האם זכאי כל אחד מהמנוחים לשיוך מגרש מגורים מבונה בקיבוץ, בנפרד ממגרש המגורים שזכאי לו בן זוגו לשעבר?

קוראי המדור זוכרים מן הסתם כי סוגיה דומה, שהתעוררה בקיבוץ גבעת-חיים איחוד, בה יוצגו החברים-התובעים בידי עו"ד הראל טיקטין, הוכרעה בבית המשפט העליון - שפסק לטובת החברים ("בני זוג" לשעבר, החיים בנפרד אך לא גרושים), וקבע כי יש לפרש את המונח "בני זוג" באופן מהותי, המתחשב במציאות החיים בפועל, ולא על פי מבחן פורמלי - הבודק את הסטטוס האישי הרשמי שלהם.

בדרך זו ניתן לראות, לעניין שיוך דירות, ב"בני זוג נשואים-פרודים" - יחידים, שכל אחד מהם זכאי לשיוך של מגרש נפרד. האם סלולה, לפיכך, דרכם של יורשי המנוחים בהגושרים לשני מגרשים מבונים?

באמצעות עו"ד הראל טיקטין פונים היורשים לבית המשפט המחוזי בנצרת בתביעה נגד קיבוץ הגושרים, ודורשים להכיר בזכותם לשיוך של שני מגרשים מבונים, כצאצאים של הוריהם המנוחים, שכאמור חיו בנפרד, שנים לפני המועד הקובע.
קיבוץ הגושרים, באמצעות עו"ד ניצן טבנקין ("קופרשמיט גולדשטיין ושות', עורכי דין"), מבקש לדחות את התביעה ולשכנע את השופט שאין להחיל כאן את התקדים שנקבע בעניין גבעת־חיים איחוד.

הסוגיה מורכבת, מתאר השופט. מדובר לא רק בשאלה אם היו המנוחים "בני זוג" או "יחידים" - שאז, הוא אומר, "ידם של התובעים היתה על העליונה", אלא גם בשאלה הנוגעת להחלטות אחרות שקיבל הקיבוץ לעניין כללי שיוך דירות בירושה.

בהחלטות אלה נקבע כי "יחידה משפחתית" אחת בקיבוץ זכאית להוריש דירה אחת בלבד. "יחידה משפחתית" הוגדרה באופן רחב, הכולל "זוג נשוי" וגם "זוג גרוש". השופט מוצא כי במועד בו הלכה לעולמה אמם של התובעים (פברואר 2002), היתה קיימת בתוקף בקיבוץ החלטה לפיה "היחידה המשפחתית", לה השתייכה האם, היתה מוגבלת להוריש דירה אחת בלבד. מכך מסיק השופט שהמנוחים לא היו זכאים להוריש יותר מדירה אחת.

העניין מוסיף ומסתבך. שנה לאחר פטירת האם, בינואר 2003, ביטל הקיבוץ את ההוראה המגבילה את זכות ההורשה לדירה אחת ליחידה משפחתית. ביולי 2003 הלך לעולמו האב, אך התוצאה לא השתנתה, מסביר השופט, שכן השינוי בהחלטות נעשה לאחר פטירתה של האם, ולכן לא חל עליה.

אין מנוס מלקבוע, אומר השופט, כי ביום פטירתם של המנוחים היתה זכאותם בהורשה מוגבלת לדירה אחת (ללא קשר לשאלת סיווגם כבני זוג או כגרושים). מאחר ש"יחידה משפחתית" יכולה להוריש דירה אחת בלבד, ממשיך השופט, התובעים אינם זכאים לרשת שתי דירות מגורים משני הורים המהווים יחידה משפחתית אחת בלבד.

השופט זיאד הווארי מודע לכך שהתוצאה אליה הגיע אינה קלה לתובעים, ומוסיף כי קביעה שרירותית של מועד, שעד אליו יחול מצב דברים מסוים, וממנו יחול מצב דברים אחר - עשויה "להוליד תחושה של אי־צדק".

עו"ד טבנקין מעלה טענה מעניינת נוספת: כבר במועד שהגיש הקיבוץ לוועדת הפרוגרמות את רשימת חברי הקיבוץ, בחלוקה לבודדים ולזוגות, נקבעו זכויות המנוחים לשיוך או להורשה של דירה אחת. זהו היום בו "נולדה" עילת התביעה של התובעים, וממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות של שבע שנים. השופט מקבל את הטענה ופוסק כי משהוגשה התביעה לאחר תקופה זו, יש לדחותה מחמת התיישנותה.

השופט מקבל את עמדת פרקליטת הקיבוץ, לפיה הפסיקה בגבעת-חיים איחוד אינה תואמת למקרה זה.
לדעת השופט, שם דנו בשיוך דירות לחברים שעודם בחיים ומתגוררים בקיבוץ. לעומת זאת, כאן דנים בזכויות התובעים כצאצאי המנוחים לרשת שתי דירות מהוריהם שלא חיו ביחד, כאשר לפי החלטות הקיבוץ, חלים כאן כללים מיוחדים לגבי זכות ההורשה.

הרציונל שעמד בבסיס פסיקת בית המשפט העליון, מוסיף השופט, שונה בתכלית מזה שעמד בבסיס החלטות הקיבוץ כאן. לדבריו, לבית המשפט יש שיקול דעת רחב לבחון שאלות של מוסר וצדק, ומשיקולים אלה הוא סבור כי "אין זה ראוי וצודק לחייב את הקיבוץ להעניק לתובעים הטבה כספית כה מפליגה ולהפלותם לטובה על פני יתר חברי הקיבוץ ויור