סכום עתק, בסך 3.677 מיליון ש"ח, תבע אדם ששימש בעבר כמנהל התפעול של "תמר העמקים" (המפעל שנולד ממיזוג שני המפעלים: "תמר שאן" ו"צמח תמרים"), העוסק בעיבוד ובשיווק של תמרים ומוצריהם.

עוד על תביעות בקיבוצים:
תביעה של סלקום נגד קיבוצניק לא "נמסרה כדין"
תביעה נגד קיבוץ מרום גולן על יותר ממיליון ש"ח
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

משהופסקה העסקתו במפעל, הגיש התובע לבית הדין לעבודה בנצרת את תביעתו נגד "פיתוח שאן" (ארגון המפעלים האזוריים הקיבוציים) ו"תמר העמקים" (חברה-בת של פיתוח-שאן). בתביעה הוא מפרט את פעילותו ועיסוקיו שזכו, לדבריו, לשבחים רבים, במהלך עבודתו אצל הנתבעות, משנת 1986, עת החל כאחראי על רצפת הייצור בפיתוח-שאן, ועד הגיעו לתפקידים ניהוליים בכירים.

במהלך 2005, מתאר התובע, פנה אליו מי ששימש כמנכ"ל פיתוח-שאן והציע לו תפקיד של מנכ"ל המפעל, אך התובע, שחשש לביטחונו התעסוקתי בהמשך לנוכח מגמת המיזוג בין בתי האריזה השכנים, התנה את הסכמתו בקבלת התחייבות "להמשך העסקתו עד לגיל הפנסיה בתפקיד ניהולי הולם באחד מהמפעלים האזוריים". בהתאם, טוען התובע, נמסרה לו התחייבות כתובה, המבטיחה את המשך העסקתו בעתיד בתפקיד ניהולי במפעלים האזוריים של פיתוח-שאן.

המיזוג אכן בוצע. לחברה הממוזגת מונה מנכ"ל מבחוץ, ובמהלך שנת 2010 חדל התובע לשמש כמנכ"ל והחל בתפקיד של מנהל התפעול. בשנת 2011, מתאר התובע בתביעתו, הגם שנאמר לו כי תפקודו מעולה, החליט מנכ"ל המפעל על סיום העסקתו.



פיטורים אלה, טוען התובע, היו "בשרירות, שלא כדין, בחוסר תום לב, משיקולים זרים ותוך קיום שימוע מדומה". לפיכך הוא תובע, באמצעות עורכי הדין חיים ברנזון ואסף ברנזון: פיצוי בגין הפרת התחייבות לתשלום בעד 254 חודשי עבודה שנותרו לו מעת פיטוריו עד הגיעו לגיל פרישה; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובחוסר תום לב; השלמת פיצויי פיטורים; פיצוי בגין עוגמת נפש; ופיצוי בגין הלנת שכר.

הנתבעות, באמצעות עורכי הדין אילן (לני) גולדשמידט ומיכאל פרידמן ("גולן-גולדשמידט, עורכי דין"), ביקשו לדחות את התביעה וטענו כי העסקתו של התובע הסתיימה עקב מצוקה כלכלית אליה נקלע ענף התמרים. הן פעלו לאיחוד בתי האריזה של צמח-תמרים ותמר-שאן, כדי למנוע את סגירתם ופיטורים המוניים.

משנמצא כי אדם אחד (המנכ"ל) יכול לעשות עבודתם של שניים (מנכ"ל ומנהל תפעול) ובכך לצמצם בכוח האדם בחברה, לייעל את פעילותה ולחסוך בהוצאותיה - פעלו כך הנתבעות, מתוך "חובה של חברה חפצת חיים".

התובע, מדגישות הנתבעות, קיבל פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בסכום העולה על 300 אלף ש"ח.
הן דוחות את טענת התובע שהובטחה לו "עבודה לכל החיים" ומציינות כי "מכתב ההבטחה" שבידי התובע אינו אלא "הבעת תקווה" בפני העובד (התובע) כי יהיה חלק מהמערכת הניהולית וימשיך לעבוד במפעלים האזוריים עמק בית-שאן תקופה ארוכה - אך אין בכך משום "קביעות", או "חוזה לכל החיים", או "הבטחה לעבוד עד הפנסיה".

הנתבעות מוסיפות כי שבועיים לאחר מסירת המכתב נחתם הסכם להעסקת התובע, בו נאמר במפורש שהוא "בא במקום כל הסדר או הסכם קודם בין הצדדים, ומבטלם אם היו כאלה". עוד נקבע בהסכם שכל צד יכול להביא את ההתקשרות לידי סיום בהודעה מוקדמת של שלושה חודשים.

באולמו של השופט מוסטפא קאסם, מבית הדין האזורי לעבודה, מסכימים הצדדים כי לפנים משורת הדין, יינתן פסק דין על דרך הפשרה, ללא נימוקים. הם מצמצמים לשתיים את השורה הרחבה של העילות בהן תבע התובע, ומסמיכים את בית הדין לפסוק רק בעד פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש, "כל סכום אשר ייראה לו כצודק, בין אפס ל-500 אלף ש"ח".

השופט מעיין בכל טענות הצדדים ומחייב את הנתבעות לשלם לתובע 150 אלף ש"ח, ועוד 10,000 ש"ח בעד שכר טרחת עו"ד.