553,405 ש"ח תובעת "תעשיות עץ פרופילים" מקיבוץ עין חרוד מאוחד. במהלך השנים 2011-2010 סיפקה התובעת סחורה ל"רהיטי עין חרוד" (מפעל הרהיטים של הקיבוץ).

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
ברור חיל: מי אחראי לפציעת עובד הקבלן
גבת: הקיבוץ והיורשים ב"תחרות" על דירה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

לטענתה, תמורתם לא שולמה לה. היא פורשת את ה"היסטוריה" של מפעל הרהיטים ומתארת שתחילה הפעיל אותו הקיבוץ; לאחר מכן היתה זו שותפות רשומה של הקיבוץ; ובינואר 2004 הועברה פעילות המפעל לאגודה שיתופית בשם "רהיטי עין-חרוד מאוחד בע"מ". בפברואר 2011 ניתן צו פירוק נגד אגודת המפעל.

התובעת סיפקה את הסחורה לאגודה השיתופית, וההמחאות שקיבלה כחלק מסכום התמורה (ושלא נפרעו) - נמשכו מחשבון האגודה השיתופית. המפעל נוהל בידי האגודה השיתופית. אם כך, הכיצד דורשת התובעת את החוב מאת הקיבוץ? קריסת מפעל הרהיטים "שולחת" את הנושים לחפש "כיס עמוק" במקום אחר, והתובעת עושה זאת בתביעה מול הקיבוץ.

באמצעות עו"ד חוסאם סבית טוענת התובעת לשורה של עילות תביעה, חוזיות ונזיקיות, ו"הרמת מסך", שאם תוכיח אותן תוכל לחייב את הקיבוץ בחוב המפעל. לטענת התובעת, היה הקיבוץ הרוח החיה במפעל, הפעיל אותו ונהנה מרווחיו ומהמוניטין שלו.

הקיבוץ לא גילה לה, אומרת התובעת, כי המפעל מצוי בקריסה, ויצר מצג לפיו תקבל התובעת את התמורה המגיעה לה. לדבריה, גם באתר האינטרנט של עין־חרוד מאוחד מוצג המפעל כמקור פרנסה לקיבוץ, ולא מצוין שהוא מנוהל בידי אגודה שיתופית אחרת.

הקיבוץ מתנהל כגוף אחד עם המפעל והוא השולט בו, טוענת התובעת ומצביעה על קיומו של "איחוד עוסקים" לצורכי מס ערך מוסף, כביטוי לזהות ולערבוב בין הגופים הללו.

פרקליט הקיבוץ, עו"ד גיל עוז, חבר עין-חרוד מאוחד ("עוז-לוטן, עורכי דין"), מבקש להדוף את התביעה הלאה מהקיבוץ ו"שולח" את התובעת להגיש את תביעתה ביחס לחוב כלפי אגודת-המפעל ולא כלפי עין-חרוד מאוחד. אגודת-המפעל היא אישיות משפטית וחשבונאית נפרדת מהקיבוץ, והעברת הפעילות של המפעל אל האגודה השיתופית, מסביר עין-חרוד מאוחד, היתה כחלק מהליך תאגוד שבוצע בקיבוץ.

השופטת רבקה איזנברג, מבית משפט השלום בצפת, בוחנת את מבנה התאגידים של עין-חרוד מאוחד ומוצאת כי הבעלים של אגודת־המפעל היא אגודה שיתופית אחרת בשם: "אחזקות עסקים עין־חרוד מאוחד אגש"ח בע"מ", שלקיבוץ "אחוזי בעלות" בה. זהו, מסבירה השופטת, אשכול של אגודות שיתופיות, אך אין בכך כשלעצמו כדי להטיל על הקיבוץ אחריות לחובות האגודה השיתופית.

השופטת דוחה גם את הטענה לפיה יש להטיל על עין-חרוד מאוחד "אחריות אישית מכוח עוולת הרשלנות", בכך שלא גילה לתובעת על מצב החברה. אפילו בין שני צדדים לעסקה, יהיה זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק כי כשהוא נמצא בקשיים עסקיים יפרוס בפני לקוחותיו את קשייו, דבר שיחמיר את מצבו הכלכלי עוד יותר; במיוחד כאשר לא אחת קורה כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות הנושים נפרעים.



שונה המצב כאשר "כבר קיימת ידיעה ברורה ומפורשת כי ההתחייבות לא תקוים, או בנסיבות שבהן האורגן (מי שפועל בשם התאגיד) עוסק בגלגול אין-סופי של כספים במטרה לדחות את הקץ, אולם ללא מוצא מעשי" - אך לא הוכח שהקיבוץ ידע בכלל על קשרי המסחר שבין התובעת לאגודת המפעל, או שהיה עמה בקשר, או שאגודת המפעל היתה באותו זמן במצב בו היה ודאי כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה בעתיד.

לבקשת התובעת מבית המשפט "להרים מסך" בין הקיבוץ לאגודה השיתופית ולהטיל על הקיבוץ את החוב של האגודה השיתופית, משיבה השופטת כי מהותו של התאגיד היא באישיותו המשפטית הנפרדת, המהווה חיץ (מסך) בינו לבין בעליו.

הרמת מסך נועדה למנוע ממקבלי המניות לעשות שימוש באישיות המשפטית הנפרדת לצורך מטרה לא־כשרה, מתארת השופטת, והיא תיעשה במקרים חריגים, בהם הוכח כי נוצל "החיץ המשפטי" לצורך קיפוח נושים; כשהוכחה הפקת טובת הנאה של בעלי המניות לעצמם בדרך של מרמה; הברחת נכסים מהחברה לבעלים, ועוד.

ה"דוקטרינה של הרמת מסך" מצויה ב"דיני החברות", אומרת השופטת, אך ניתן להקיש משם גם לגבי הרמת מסך בין אגודה שיתופית בע"מ לבין בעליה, וגם במצב של אשכול אגודות שיתופיות, כבמקרה זה.

כדי להצליח בתביעה להרמת מסך בין הקיבוץ לאגודה השיתופית (שהן שתי ישויות משפטיות נפרדות),
מסבירה השופטת, על התובע לשכנע את בית המשפט כי למעשה התקיימה יחידה כלכלית אחת (בין הקיבוץ והמפעל), היתה זהות בין בעלי המניות והמנהלים, והתבצעה שליטה מלאה של החברה-האם (אגודת האחזקות של הקיבוץ) בחברה-הבת (אגודת-המפעל), עד כדי שלילת רצונה העצמי של אגודת-המפעל.

לא הובאו ראיות לכך, מוצ