הנתבעת "שירותי בריאות כללית" פעלה כדין ולפי הנחיות התנועה הקיבוצית, עת העבירה, במשך תקופה מסוימת, "דמי גמולים" עבור התובעת, ישירות לקיבוץ. משכך, לא הוכיחה התובעת - שעבדה כאחות במרפאת הקיבוץ - את זכאותה לפיצויי פיטורים בעד אותה תקופה. בנוסף, חברי הקיבוצים, והתובעת בכלל זה, שמקבלים גמלה מהקיבוץ - נהנים מהסדר פנסיוני מקיף.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

כך קובע בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בדחותו תביעה של חברת קיבוץ כפר-מנחם לפיצויי פיטורים בעד התקופה בה היא, בדומה לחברי קיבוצים אחרים שהועסקו במוסדות ההסתדרות (וקופת החולים בכלל זה) - לא בוטחו בקרן הגמלאות המרכזית (קג"מ), ודמי הגמולים הועברו ישירות מהמעסיק ההסתדרותי אל הקיבוץ, מכוח החלטת מוסדות התנועה הקיבוצית.

התובעת, חברת קיבוץ כפר-מנחם, הועסקה החל משנת 1965 כאחות מוסמכת אצל "שירותי בריאות כללית" ("כללית"), עד לפרישתה בשנת 2007. לטענתה, עד שנת 1991 לא הופרשו עבורה לקרן הגמלאות המרכזית דמי גמולים לפנסיה ולפיצויי פיטורים, כנדרש בחוקת העבודה ובהסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים.

כתוצאה מכך, לדבריה, היא נאלצת להסתפק בקצבה מצומצמת שאינה משקפת את שנות עבודתה הרבות. באמצעות עו"ד איל מינץ היא תובעת מ"כללית" פיצויי פיטורים בעד תקופה זו.

"כללית", באמצעות עורכי הדין יונתן פסי ואבי עדאקי, טוענת כי במהלך תקופת העסקתה של החברה-התובעת, היא העבירה את משכורתה של החברה ואת זכויותיה, לרבות הפרשת דמי גמולים לפנסיה ולפיצויי פיטורים, לחשבון הבנק של הקיבוץ. היא עשתה זאת עקב היותה של התובעת חברת קיבוץ, ולנוכח הסדר בין "כללית" לקיבוץ ביחס לחברי קיבוץ שהועסקו אצלה. רק משנת 1991 העבירה "כללית" דמי גמולים עבור החברה לקרן הגמלאות.



התביעה מתבררת משנת 2009, ועתה הגיעה לשלב ההכרעה בפני מותב בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור נוריאל ממליה ואמנון אמיר.

מהראיות עולה, אומר בית הדין, כי העברת דמי הגמולים ישירות לקיבוץ לא היתה יוזמה או החלטה של "כללית", אלא תוצאה של הוראה והחלטה חד־משמעית של הוועדה המרכזית הבין-קיבוצית.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת, אומרת השופטת שרה שדיאור, על כי החלטת הוועדה הבין-קיבוצית מחייבת את הקיבוץ ובכך את התובעת, מעצם היותה חברת קיבוץ. משכך, דוחה בית הדין את הטענה לפיה "כללית" לא פעלה כדין והפרה את הוראות חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות.

בית הדין מודע לכך שבפרשה אחרת, של אחות מקיבוץ רעים, קבע בית הדין לעבודה (בהרכב אחר) כי "כללית" לא הוכיחה שהעבירה דמי גמולים לקיבוץ באופן מסוים לגבי התובעת שם, ופסק לחובתה, אך כאן מצביעות הראיות על תמונה עובדתית שונה בתכלית, מבהיר בית הדין.

בתביעה לפיצויי פיטורים, מסבירה השופטת, מוטל נטל ההוכחה על התובע, הן לעניין זכאותו לפיצויי פיטורים והן לעניין התשלום. על התובעת היה להוכיח את זכאותה לפיצויי פיטורים, ולהראות כי "כללית" לא העבירה את דמי הגמולים עבורה לקיבוץ. התובעת לא הרימה נטל זה. לעומתה, הרימה "כללית" את הנטל בדבר העברת הסכומים הללו,
במיוחד כשעולה מהראיות כי פעלה בהתאם להוראות התנועה הקיבוצית.

עתה מתייחס בית הדין לטענת התובעת שהיא זכאית לפיצויי פיטורים על סמך הפסיקה הקובעת כי מי שאין לו הסדר פנסיוני ופרש מעבודתו - זכאי לפיצוי פיטורים. אכן, אומר בית הדין, בהיעדר הסדר פנסיוני מקיף, זכאי עובד שפורש לפיצויי פיטורים.

אולם, לדעת בית הדין, לתובעת קיים הסדר פנסיוני. "על הכל מוסכם, אומר בית הדין, "שהקיבוץ הוא קרן הפנסיה של החבר". התובעת מקבלת גמלה מהקיבוץ כגמלאית (בנוסף לפנסיה שהיא מקבלת מקרן הגמלאות ומעבירה לקיבוץ). לכן לא ניתן לומר כי לתובעת אין הסדר פנסיוני מלא ומקיף - ומשקיים הסדר שכזה, אין התובעת זכאית מטעם זה לפיצויי פיטורים.

סוף דבר: בית הדין דוחה את התביעה, אך "מתוך הזהירות הראויה כלפי פנסיונרית", הוא אינו מחייב אותה בהוצאות המשפט.