האם מטרד שנגרם כתוצאה מקיומו של לול בקצה מושב, שונה מזה שנגרם מלול הממוקם בקצה קיבוץ? האם קיים שוני במדיניות האכיפה, בנושא רישוי עסקים, בין לול שמפעיל "גוף פרטי" במושב, לבין הפעלת לול בידי "גוף ציבורי" - קיבוץ?

המועצה האזורית מנשה הגישה נגד תושב כפר-פינס כתב אישום בגין ניהול והפעלה של עסק מסוג "לול עופות", ללא רישיון עסק כדין. הנאשם, באמצעות עו"ד אריה בדנר, טוען לזכותו להליך הוגן, ואומר שהמועצה נוקטת כנגדו "אכיפה בררנית".

מדובר ב"אכיפה הפוגעת בשוויון" במובן זה שהיא אוכפת חוק על אחד ולא על אחר. טענה ל"אכיפה בררנית" היא מהטענות שאם הן מוכחות, יכול בית משפט לבטל כתב אישום כנגד אדם, מנימוק של "הגנה מן הצדק".

לטענת הנאשם, המועצה אינה אוכפת את הסדר הלולים בהיבט של חוק רישוי עסקים. בתחומי המועצה, הוא אומר, מצויים לולים רבים, מאות במספר, וככל הידוע לו רק לבודדים מהם יש רישיון עסק.

"האכיפה הבררנית" שמבצעת המועצה, לדבריו, באה לידי ביטוי בכך שהיא מבחינה באכיפה בין לולים ביישובים שונים. כדי להוכיח טענה כזו עליו להניח תשתית עובדתית מתאימה, אך מה יעשה אם כל הנתונים הנוגעים לכך מצויים בידי המועצה?

לפיכך עותר הנאשם בבקשה שבית המשפט יצווה על המועצה להעביר לו שורה של נתונים ומסמכים לגבי האישומים שהגישה בגין ניהול לולים ללא רישיון, מספר הלולים הפועלים בתחום שיפוטה (עם חלוקה לסוג הגידול), ופירוט הלולים המחזיקים ברישיונות עסק והתנאים שנקבעו בהם, תוך ציון מועד קבלת הרישיון ותוקפו.

בית משפט השלום בחדרה נעתר לבקשתו, אך סייג זאת בכך שהמועצה תמסור נתונים המתייחסים רק למושבים שבתחומה, ולא לקיבוצים. בכך קיבל את עמדת המועצה, לפיה סוגיית האכיפה בקיבוצים שונה במהותה, ואין דין מטרד לול במושב כדין מטרד שנגרם מלול בקיבוץ.

הנאשם עורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה. סנגורו, עו"ד אריה בדנר, טוען שמשמעותה של החלטת בית משפט השלום היא שהמועצה רשאית לנקוט אפליה תוך אכיפת חוק רישוי עסקים על העסקים טעוני הרישוי המצויים במושבים, ולא לאכוף כלל את אותם חוקים ממש על אותם עסקים המצויים בקיבוצים שבתחום שיפוטה. אם אכן קיימת הבחנה שכזו, טוען הסנגור, על המועצה להסבירה בבית המשפט.

במאמר מוסגר, נציין כי רק לאחרונה סקרנו מקרה בו טענת "אכיפה בררנית" באכיפה של "חוק הפיקוח על כלבים", ואפליה בין קיבוצים ומושבים - נדחתה, בבית משפט השלום בנתניה.

המועצה האזורית מנשה, באמצעות עו"ד דן נחליאלי, טוענת שקיים הבדל בין מדיניות האכיפה המופעלת ביחס למושבים לזו המופעלת כלפי קיבוצים, וכי הבדל זה רלוונטי בייחוד במועצה אזורית כפרית. המושב והקיבוץ הן ישויות משפטיות שונות, מסבירה המועצה, ומדיניות האכיפה כלפי הקיבוצים שונה במעט מזו הננקטת כלפי מושבים המנוהלים בידי גוף פרטי. לקיבוץ מתייחסים באורך רוח רחב משום שהוא שונה בחלק מפרנסתו, כמעסיק מספר רב של אנשים.

השופט אמיר טובי, מבית המשפט המחוזי בחיפה, אינו מסכים עם עמדת בית משפט השלום, לפיה אין מקום למסור נתונים המתייחסיים לקיבוצים משום שסוגיית האכיפה בקיבוצים שונה במהותה מזו שבמושבים. לא ברור מדוע עסק של גידול עופות המתנהל בקיבוץ צריך לזכות ביחס שונה לעומת אותו עסק המתנהל בתחומו של מושב, אומר השופט.

הוא דוחה את ההבחנה שעשה בית משפט השלום, לפיה מטרד שגורם לול במושב,
הנמצא באזור מגורים, שונה מזה שגורם לול בקיבוץ. הבחנה זו, מסביר השופט, המתייחסת למיקומו של הלול ולקרבתו לאזור מגורים, תוכל להיעשות לאחר מסירת מלוא הנתונים לנאשם. אפשר כי אותה הבחנה יש בה כדי להצדיק מדיניות אכיפה שונה, אומר השופט, אך מה דינו של לול הנמצא בקצה מושב לעומת לול הנמצא בקצהו של קיבוץ? האם גם אז יש מקום להבחנה הזו?

לעמדת השופט אמיר טובי, אין מקום לקביעה גורפת המכשירה אמת מידה שונה של אכיפה ביחס לעסקים המתנהלים בשטחי קיבוצים, לעומת אלה המתנהלים במושבים או ביישובים אחרים. ככל שיש הבדלים ענייניים במקרים פרטניים, אשר יש בהם כדי להצדיק מדיניות אכיפה שונה - המועצה תצביע עליהם בפני בית המשפט, כשזה יבחן את טענת האפליה.

השופט מקבל את הערר ומורה למועצה למסור את הנתונים שנתבקשו לגבי כתבי האישום שהגישה בגין לולים ללא רישיון בשלוש השנים שקדמו להגשת כתב האישום כנגד הנאשם, וללא הבחנה בין מושבים לקיבוצים.