מטע האבוקדו של לוחמי הגטאות מצמיח גם סוגיות משפטיות בערכאות שיפוטיות. אירוע אחד התרחש כאשר הופסקה עבודתו של בן הקיבוץ במטע האבוקדו, בהיותו חבר הקיבוץ.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

הקיבוץ טען כי המעבר ממעמד של "עובד שכיר" לזה של "חבר קיבוץ" אינו אירוע של פיטורים שמזכה בפיצויי פיטורים, אך הסכים להוסיף, בפשרה, 10,000 ש"ח על סכומים שהופרשו לאותו חבר.

באירוע הנוכחי טוען מי שהיה במשך כ-17 שנים מנהל ענף האבוקדו בקיבוץ לוחמי-הגטאות, ושעבודתו הופסקה לפני שנים מספר, כי "העברתו מתפקידו כמנהל הענף נעשתה שלא כדין וללא מתן זכות שימוע", וכי "בכך פעל הנתבע בחוסר תום לב ובניגוד לחובותיו כלפי חבר קיבוץ ותיק ותורם כמו התובע".

בהיעדר יחסי עובד-מעביד בין הקיבוץ לבין החבר - הופך בית המשפט (לא בית הדין לעבודה) לערכאה השיפוטית המבררת את "היחסים" שבין הקיבוץ לבין החבר שהועסק בו, והוא בוחן זאת, כפי שאירע במקרה זה, "באספקלריה של דיני החוזים הכלליים והן של דיני העבודה", כלשון השופטת איילת הוך-טל, מבית משפט השלום בחיפה.

השופטת מוסיפה ואומרת: "היחסים החוזיים שבין הצדדים, אף שאינם יחסי עובד-מעסיק בעיני הפסיקה, דומים יותר ליחסי עובד-מעסיק מאשר ליחסים חוזיים־מסחריים רגילים". במילים אחרות: גם כשהפסיקה אינה "מכירה" ביחסים אלה כיחסי עובד-מעסיק, בוחנת אותם השופטת גם בעיני "משפט העבודה".

באמצעות עו"ד גבי מיכאלי טוען התובע, לשעבר מנהל הענף, בתביעה שהגיש נגד הקיבוץ לפיצויים בסך של כ-330 אלף ש"ח, כי הוא זכאי לפיצוי כספי בגין מלוא הפרשי השכר, שווי רכב צמוד, הפרשי הפרשות לקרן השתלמות, ועוגמת נפש.

באמצעות עו"ד מורן קורן ("שלמה כהן ושות'"), טוען לוחמי-הגטאות כי העברת התובע מתפקידו כמנהל הענף נעשתה בהסכמתו, אמנם תחילה לתקופת ביניים (בה המשיך לעבוד בענף בתפקיד אחר), אך בהמשך, בשל הנסיבות האישיות המסוימות של המקרה, הודיע הקיבוץ לתובע על שינוי בתנאי העסקתו ועל הפחתת שכרו כדי שיתאים לתפקיד חדש שנמצא לו (מחוץ לענף). הקיבוץ, לדבריו, הותיר על כנן את ההפרשות לפנסיה על בסיס השכר הגבוה שהיה לתובע קודם, כדי שלא לפגוע בו.

עוד סבור הקיבוץ כי משנמנע התובע ליישם את הוראות התקנון בנוגע לזכות הערעור על החלטות רשויות הקיבוץ, ופנה לבית המשפט - הרי אין לבית המשפט סמכות לדון בתביעה זו. השופטת מוצאת כי אכן קיים בתקנון הקיבוץ מנגנון ערעור על החלטת הרשויות המוסמכות בו, אך לדעתה אין בכך כדי לאיין את סמכותו של בית המשפט.

זכות הגישה לערכאות, מוסיפה השופטת, הוכרה כזכות בעלת חשיבות עליונה במדרג הזכויות במשפט הישראלי. לכן לא ניתן לפגוע בזכות זו אלא מכוח חוק. השופטת ממשיכה ואומרת כי היות שהנהלות הקיבוץ היו מעורבות מלכתחילה בהחלטה בעניין המשך העסקתו של התובע, לא היה עוד טעם להביא בפניהן את העניין כערכאת ערעור.

השופטת מסיקה כי דיני החוזים ודיני העבודה "מאפשרים לקיבוץ להשתחרר מעולו של ההסכם עם התובע משעה שזה אינו כדאי להם יותר, והשאלה העולה היא אם נעשה הדבר בתום לב ואם ניתנה לתובע הודעה זמן סביר מראש. מאחר שמדובר ביחסי עובד-מעסיק או ביחסים מאוד קרובים לכך, הרי שיש להתייחס גם לחובות מעולם דיני העבודה לגבי האירועים המתוארים, ובראשן זכות השימוע".

מאחר שהתובע לא פוטר, שכן הוא המשיך לעבוד בענף - לכאורה אין חובה לערוך לו שימוע, אומרת השופטת, אך העברתו של התובע לא זכתה להסכמתו החופשית. לו היה התובע בוחר שלא להיענות ל"הצעה" שהועלתה בפניו - להמשיך לעבוד בענף בתנאים מופחתים - הרי שהיה עליו לעזוב את הענף בו עבד כל חייו ולמצוא עבודה אחרת.

לנוכח גילו של התובע, שעשרות שנים לא עסק בדבר אחר מלבד ענף האבוקדו, אין לומר כי האפשרות של מעבר לעבודה אחרת, ואפילו לענף חקלאי אחר בתוך הקיבוץ, היתה אופציה מבחינתו. העמדת התובע בפני מצב מעין זה מחייבת מתן זכות שימוע, שכן מדובר למעשה בהעמדתו בפני האפשרות של פיטוריו.

השופטת דוחה את טענות הקיבוץ לפיהן יש לראות בפגישות שקוימו עם התובע "שימועים".
היא מסבירה כי לא רק שלא היה תיעוד לכך, אלא פגישה שכזו אינה יכולה להיחשב כשימוע כדין. שימוע אינו "טקס" בלבד, אלא מתן זכות טיעון אמיתית לעובד.

במקרה זה מוצאת השופטת שהופחתה משכורתו של התובע באופן הדרגתי, לצד הותרת ההפרשות לפנסיה כפי שהיו, אך אומרת כי בגין היעדר "שימוע אמיתי", זכאי התובע לפיצוי בסכום השווה לאומדן שלוש משכורות חודשיות של מנהל ענף: 40 אלף ש"ח.

השופטת מקבלת את טענת התובע כי הוקטנו ההפרשות של הקיבוץ לקרן ההשתלמות שלו, ואומרת שאין הסבר ממשי מדוע בחר הקיבוץ להמשיך את ההפרשות לקרן הפנסיה לפי משכורתו הקודמת של התובע, "אך לא לגזור דין זהה לעניי