קיבוץ גבעת השלושה, באמצעות עו"ד אלון ריחני, תובע פינוי מושכר שבשטחו מאת שניים המחזיקים בו. הוא עושה זאת בדרך מיוחדת, הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי וקרויה "תביעה לפינוי מושכר".

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

השניים-הנתבעים, באמצעות עו"ד בן ארד, מתגוננים. הם מגישים לבית משפט השלום בפתח-תקווה תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי החוזה, שערכו עם הקיבוץ לפני עשור, מתייחס רק לסככה בשטח של 200 מ"ר ואינו כולל דירת מגורים בשטח כולל של 134 מ"ר, שמשמשת כדירת המגורים שלהם ושל ילדיהם.

הם מגישים את תביעתם זו בפרוצדורה מיוחדת המכונה "המרצת פתיחה", השמורה למקרה בו המחלוקת העובדתית אינה מורכבת, ונדרשת בו הכרעה בשאלה משפטית מסוימת.

אורי גורן, הנשיא בדימוס של בית המשפט המחוזי בתל אביב, דימה פעם את ההליך של המרצת־פתיחה ל"קופה מיוחדת המוצבת במרכולים והמיועדת לרכישת פריטים בודדים. כל המתחייב כלפי הנהלת המרכול כי הרכישה היא קצרה ובלתי-מסובכת, זוכה בתמורה לשירות מהיר ונפרד מזה של הלקוחות האחרים, בעלי העגלות העמוסות לעייפה.

"כך גם בהמרצת פתיחה: מי שמנסח את עניינו בקצרה ומבסס את תביעתו, בדרך כלל על מצהיר אחד, אין סיבה שבירור עניינו ימתין עם התיקים עבי הכרס, מרובי העדים והראיות, הממתינים לבירור".

הקיבוץ מתנגד לקיים את הדיון בהליך משפטי של המרצת-פתיחה, ומסביר בבית המשפט שישנה כאן "סוגיה מורכבת וסבוכה", וכי יש לתת לצדדים "הזדמנות נאותה להציג בפני בית המשפט את המערכת העובדתית השנויה במחלוקת, להגיש חוות דעת מומחים ועדים ולהשמיע לבית המשפט את ההקלטות שיש בידי הקיבוץ כנגד הטענות נגדו".

במהלך הדיון מתברר כי גם השניים מגיעים למסקנה שכבר אין מדובר ב"מחלוקת פשוטה וקצרת יריעה",
כפי שסברו, אלא זו מסכת עובדתית מורכבת. השופטת עדנה יוסף-קוזין פוסקת כי על השניים, המתגוננים כנגד תביעת פינוי, היה להגיש את ההליך בפרוצדורה הרגילה ולא בדרך שנקטו, ולכן היא מוחקת את תביעתם.

אך בפני השניים עוד בקשה לסעד מבית המשפט: הם מבקשים לקבל את קוד הכניסה של שער הקיבוץ, כדי שיוכלו לעבור דרכו.

שוב מתברר כי לפרוצדורה הנכונה ולדרך הצגת הטענות יש משקל רב. זהו סעד, אומרת השופטת, אשר "לא נתבע בתובענה העיקרית והעובדות הנוגעות לו כלל לא נטענו בהמרצת-הפתיחה".

יתר על כן, מוסיפה השופטת, מתוך הטענות של הצדדים עולה כי קיימת מחלוקת גם ביחס לעצם הזכאות של השניים לקבל את קוד הכניסה. הקיבוץ אומר שהם אינם בגדר מורשים לקבלת הקוד הסודי.

השופטת מוצאת כי הם אף לא טוענים שקוד זה היה בידיהם בעבר - הגם שלטענתם הם מתגוררים בקיבוץ זה שנים - ואינם טוענים כי בהיעדר הקוד אינם יכולים להיכנס למגוריהם בקיבוץ. סוף דבר: השופטת דוחה את הבקשה לקבלת הקוד, ומחייבת את השניים לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.