חוק החוזים, שאינו אלא "מעטפת משפטית" שנועדה להבטיח את קיומן של הסכמות או הבטחות שניתנות בין צדדים, קובע בין היתר כי צד שמפר הסכם ישלם לצד האחר את ההפסדים והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

החוק גם מתיר לצדדים לחוזה להסכים על "תרופה מוסכמת" למקרה של הפרתו, מעין "קנס (פיצוי) מוסכם", שיקבל הצד הנפגע מההפרה מאת הצד שהפר את ההסכם. במקרים שמשתכנע בית המשפט כי הפיצוי המוסכם לגביו הסכימו הצדדים אינו סביר, הוא יכול להתערב בכך, כפי שאירע במחלוקת שנפלה בין בני זוג שביקשו לבנות את ביתם בפרויקט ההרחבה של קיבוץ לוטם, לבין חברה קבלנית לבנייה.

השניים, שהיו בעבר חברי הקיבוץ, התקשרו בסדרת חוזים עם החברה הקבלנית, לפיהם התחייבו לשלם לה בעד עבודות פיתוח ובניית שלד הבית 440 אלף ש"ח. הם שילמו 136,500 ש"ח, אך לא עלה בידם לגייס מימון ליתרת הסכום, והעסקה בוטלה.

בכל אחד משלושת החוזים לביצוע עבודות קבלניות, עליהם חתמו השניים (תשתיות בפרויקט, תשתיות במגרש ועבודות פיתוח ובניית השלד), נכללה תניית פיצוי מוסכם, לפיה במצב של הפרה יסודית הם ישלמו לחברה הקבלנית פיצויים מוסכמים בסך 50 אלף ש"ח לכל חוזה בנפרד.

משלא עמדו בני הזוג בהתחייבויותיהם, ביטלה החברה את ההסכמים והודיעה כי היא מממשת את "תניית הפיצוי המוסכם", ורואה בתשלום המקדמה של 130 אלף ש"ח - תשלום על חשבון הפיצוי המוסכם. עתה היא דורשת מבני הזוג כי ישלמו לה 20 אלף ש"ח נוספים להשלמת הפיצוי המוסכם.

באמצעות עו"ד אהוד פרינץ טוענים בני הזוג־התובעים כי היחס בין הפיצוי המוסכם שהם נדרשים לשלם (150 אלף ש"ח) לבין היקף שלושת ההסכמים עליהם חתמו לבניית בית (440 אלף ש"ח) - אינו סביר. במקרה שכזה, הם טוענים, די להסתפק בפיצוי מוסכם בשיעור 10% מגובה ההסכמים, והם תובעים מהנתבעת (החברה הקבלנית), המיוצגת על ידי עו"ד חן בר און, כי תשיב להם את המקדמה ששילמו לה, בניכוי פיצוי מוסכם בסכום סביר, כדעתם.

השופט אילן רונן מבית משפט השלום בתל־אביב מסביר כי בית המשפט אכן מוסמך להפחית שיעור של פיצוי מוסכם במצב בו התברר כי אינו סביר ביחס לנזק הצפוי במצב של הפרה יסודית.

השופט בוחן ביסודיות כל אחד מהחוזים ומציין כי הנתבעת לא הראתה שהיתה לה הוצאה מסוימת כלשהי המתייחסת לחוזים הללו, לא בגין עבודות פיתוח (שממילא התחייבה לבצע), לא בגין תכנון שממילא ביצעה עוד קודם לכן (כאשר התובעים רכשו בית מדגם שכבר תוכנן מראש), ולא ביחס לכל הוצאה אחרת. המגרש שרכשו התובעים היה בסך הכל אחד מ-88 מגרשים, שממילא שיווקה הנתבעת.

לפי עדותו של מנהל הנתבעת, מתאר השופט, הרווח הקבלני שהיה צפוי לנתבעת בעד כל אחד מהחוזים עמד על 12% (לאחר ניכוי רכיב המע"מ). מכאן עולה שהרווח שנמנע מהנתבעת עקב ביטול החוזים עמד על כ-35 אלף ש"ח בהתייחס לכל החוזים ביחד. גם הפסד רווח זה לא היה קיים כלל לו נמכר המגרש לאחר מכן לקונה אחר, מוסיף השופט.

הנתבעת, אומר השופט, לא הציגה חישוב שיכול להסביר את הנזק שהיה צפוי לה עקב ביטול החוזים. לדעת השופט, בנסיבות הללו ברור כי סכומי הפיצוי המוסכם שנקבעו בחוזים בשיעורים המגיעים לכ-30% מכלל התמורה בהם, אינם פיצויים סבירים ביחס לנזק שהיה צפוי לנתבעת אם היו מפרים אותם התובעים בהפרה יסודית.

"התובעים לא היו מיוצגים בעת כריתת החוזים, ואף שהסכימו לתוכנם וחייבים בקיומם -
אין מנוס מהמסקנה כי בנקודה זו ניצלה הנתבעת את חולשתם של התובעים, את חוסר הבנתם ואת חוסר מודעותם, כדי להחיל עליהם סעיפי פיצוי מוסכם מוגזמים בעליל ודרקוניים", מתרעם השופט ומקבל את עמדת התובעים, לפיה יש להעמיד את הפיצוי המוסכם על שיעור של 10% מהתמורה שסוכמה בחוזים, "שכן שיעור זה מבטא את השיעור המקובל המבטא את הסיכון לו נחשף צד לחוזה".

בהתאם לשלושת החוזים, אומר השופט, התחייבו התובעים לשלם לנתבעת 432 אלף ש"ח. התובעים הפרו את החוזים בהפרה יסודית, ולאחר שבוטלו כדין על ידי הנתבעת חייבים התובעים בפיצוי מוסכם בשיעור של 43,200 ש"ח. כיוון שבכריתת החוזים שילמו התובעים לנתבעת סך של 137,582 ש"ח, חייבת הנתבעת להשיב לתובעים את ההפרש בסך 94,388 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאוגוסט 2005, המועד בו שולמו הכספים לנתבעת.

עוד מחייב השופט את הנתבעת לשאת באגרת המשפט ששילמו התובעים, ולשלם להם שכר טרחת עו"ד בסך 35 אלף ש"ח.