לא ייחשף שמה של חברת קיבוץ נחשון שהחליטה לפנות אל מקבלי ההחלטות בקיבוצה ולהביע הסתייגות מהשכרת דירה לאדם מסוים.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

זה האחרון תבע פיצויים בסך 176,150 ש"ח מנחשון ומנושאי משרה בו, בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בירושלים באמצעות משרד עורכי הדין "אסף הורניק ושות'". לטענתו, "גורמים שלישיים עלומי שם דיברו עליו סרה ופגעו בשמו הטוב, ובעקבות שמועות אלה החליט הקיבוץ שלא להשכיר לו דירה".

100 אלף ש"ח מתוך התביעה הם דרישה לפיצוי בגין לשון הרע, ומכאן ברור מדוע ביקש התובע לדעת מיהי החברה שאמרה, לכאורה, מה שאמרה.

כאמור, יותר מפעם אחת כבר עסקנו בהליכים המשפטיים הללו, המתמשכים זו השנה השלישית. תקציר: בבית משפט השלום ביקש התובע לחשוף את שמה של החברה. הקיבוץ סירב, טען שלא קיימת חובה שבדין המחייבת אותו להשכיר דירה לתובע, ושלאותה חברה יש זכות לאנונימיות.

כתוצאה מהחלטה דיונית, הגיש הקיבוץ ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. שם מצאה השופטת גילה כנפי-שטייניץ כי למעשה טרם התקיים דיון לגופה של טענת החיסיון, והחזירה את הדיון לבית משפט השלום, כדי שיחליט בדבר חשיפת שמה של החברה.

הקיבוץ, הטוען כאמור לחיסיון שמה של החברה, מסביר - באמצעות עורכי הדין אריה שפירא ושרית ויור ("חגי שבתאי, שפירא") - כי זהותה של חברת הקיבוץ אינה נוגעת כלל לתביעה, שכן לגבי עילת התביעה (הפצת לשון הרע על ידי הנתבעים: הקיבוץ ושניים מנושאי המשרה בו) אין זה רלוונטי אם נאמרו דברים לנתבעים על־ידי אדם זה או אחר.

לטענתם, כל מטרת התובע היא לדלות מידע שבאמצעותו יוכל להגיש תביעה חדשה כנגד צד שלישי (החברה), ואין על הנתבעים "לעשות את עבודתו" של התובע. הם מוסיפים ואומרים שאי-גילוי זהותה של חברת הקיבוץ לא יפגע בעקרונות היסוד של דיון הוגן וחקר האמת. לעומת זאת, גילוי זהותה יפגע אנושות בזכות היסוד שלה לפרטיות ולצנעת חייה, ובנסיבות אלה חל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

נזכיר כי האחראית על ההשכרות בנחשון אמרה על החברה כי היא "חברה מבוגרת, עם הרבה שנות ותק, אמינה ומהימנה לאורך כל שנותיה בקיבוץ". זו אמרה לה "שלא נעז להשכיר את הדירה לתובע, כי שמעה עליו דברים לא טובים". התובע, מנגד, מנסה לשכנע את בית המשפט כי כל מטרת הקיבוץ היא להגן על אותה חברה.

השופטת אנה שניידר, מבית משפט השלום בירושלים, אומרת כי החיסיון על שמה של חברת הקיבוץ הוא שאלה חוקתית נכבדה, המעוררת את שאלת האיזון שבין זכויות היסוד - הזכות לפרטיות (של חברת הקיבוץ), והזכות לשמירה על כבודו של האדם וקניינו, לרבות שמו הטוב (של התובע).

השופטת מוצאת כי לדברי הנתבעים, אמרה חברת הקיבוץ שהיא שמעה על התובע "דברים לא טובים".
משמע, מוסיפה השופטת, גם חברת הקיבוץ עצמה אינה יודעת באופן אישי את הדברים אלא שמעה אותם מגורם אחר, וספק אם בחנה וביררה את אמיתותם קודם לכן.

בנסיבות אלה, מדגישה השופטת, הדבר החשוב הוא המידע עצמו, אשר עמו יצטרך להתמודד התובע כדי להוכיח את תביעתו, ולא זהות מוסר המידע, שלמעשה רק העביר אותו לאחר ששמע עליו מגורם אחר. לכן היא מקבלת את עמדת הקיבוץ שאין כל רלוונטיות לשאלה מי מסר את המידע, ומכאן שגם זהותה של חברת הקיבוץ אינה רלוונטית במקרה זה.

אך השופטת מבחינה בין החיסיון על שמה של אותה חברה לבין חובת הקיבוץ למסור לתובע את תוכן המידע שמסרה, ומבהירה כי ככל שהנתבעים טוענים כי תוכן המידע אינו זכור להם - יהא עליהם לפנות אל אותה חברת קיבוץ על מנת לרענן את זיכרונם.

סוף דבר: השופטת דוחה את בקשת התובע לגילוי שמה של חברת הקיבוץ, אך מחייבת את הקיבוץ למסור לתובע את תוכן הדברים שאמרה.