חברת קיבוץ ניר עם נפלה בלכתה באחד משבילי הקיבוץ. היה זה עת הלכה לאסוף מבניין המשרדים של הקיבוץ דברי דואר, השייכים לעבודתה במועצה.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

לדבריה, "לאחר שאספה את דברי הדואר פסעה בשביל המוביל ממשרדי הקיבוץ אל החניה, לא הבחינה בהבדלי המפלסים באבני ריצוף השביל ונתקלה במרצפת בולטת. אי לכך עפה קדימה כשלושה מטרים, ותוך ניסיון לבלום נפילתה נחבלה בידה השמאלית. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת באזורי גוף שונים, ובעיקר בכתף וביד שמאל". מי אחראי לפצות אותה בעד נזקי הגוף שאירעו לה?

שישה צדדים שונים מגיעים לבית משפט השלום בתל אביב. מהצד האחד - התובעת, חברת הקיבוץ, המיוצגת על ידי עו"ד צבי רויזן ("בויאר, רויזן, אור, שפרנט ושות'").

מהצד השני - הנתבעים: הראשון הוא קיבוץ ניר-עם, בו חברה התובעת, שהוא הבעלים והאחראי למקרקעין שבשטחם אירעה התאונה; הנתבעת השנייה היא חברת "ביטוח חקלאי", המבטחת של הקיבוץ; הנתבעת השלישית היא חברה קבלנית לבניין שביצעה עבודות בנייה בקיבוץ (לפי חוזה בינה לבין החברה הממשלתית לתיירות), ובכלל זה השביל עליו נפלה התובעת; והנתבעת הרביעית היא חברת המהנדסים שהופקדה על פיקוח עבודות הבנייה בקיבוץ.

צד נוסף שהצטרף לתביעה הוא המוסד לביטוח לאומי, ששילם לתובעת תגמולים בעקבות התאונה, שהוכרה כפגיעה בעבודה, ועתה, באמצעות עו"ד שגיא דותן, הוא תובע מהנתבעים האחרים שישיבו לו את סכומי התגמולים ששילם.

התובעת טוענת כי לכל הנתבעים "חובת זהירות מושגית וקונקרטית" למנוע סיכונים בלתי-סבירים העלולים לפגוע בבאי המקום, והם התרשלו בקיום חובתם זו. קיומו של מפגע בשביל בדמות מרצפות בולטות ממפלס השביל, הוא סיכון בלתי-טבעי, אומרת התובעת.

לטענתה, אחראים לדבר קבלן העבודות וחברת הפיקוח, בכך שהתקינו את רצפת השביל באופן רשלני, הותירו בו מפגע, חשפו את העוברים ושבים לסיכונים מיותרים, לא פעלו לבדיקת מצבו של השביל ולא הסירו את המפגע.

הקיבוץ וביטוח-חקלאי, באמצעות עו"ד מירה וולף, טוענים כי שטחי שבילים ומדרכות "אינם אמורים להיות שטח סטרילי, ונפילה כזו היא בגדר סיכון בחיים הרגילים".

החברה הקבלנית, באמצעות עו"ד רינה שוסטר, טוענת כי כלל לא התרשלה וכי ביצעה את עבודות הבנייה במקצועיות ומסרה אותן לקיבוץ, שהיה שבע רצון מהן. הנפילה, הם אומרים, אירעה לאחר סיום תקופת הבדק, כך שמלוא האחריות עברה לקיבוץ. חברת הפיקוח, באמצעות עו"ד טובה כהן, טוענת שסיימה את תפקידה בפיקוח על עבודות הבנייה בעת מסירתן לקיבוץ כשהן תקינות לחלוטין, שנה ויותר קודם לתאונה.

השופט יובל גזית מוצא כי התובעת הוכיחה שנפלה עקב הפרשי מפלס של אבני ריצוף בשביל בשטח הקיבוץ. קיים פער של ממש בין מפלסי אבני הריצוף, וקיימת מעין מדרגה קלה לרוחב שטח ניכר מהשביל, מתאר השופט. אלה הפרשי גובה (שני סנטימטרים וחצי) שאינם מקריים, אלא שיטתיים ומהותיים לכל רוחב השביל, שעלולים לגרום לנפילה, מוסיף השופט, ומכאן גם לחבלה.

אחריותו של המחזיק במקרקעין, לרבות קיבוץ, אומר השופט, היא לתחזק את השטחים ולתקנם, מה עוד שהוכח כי הקיבוץ היה מודע למפגע זה אך לא תיקנו (היה חבר קיבוץ אחר שמעד באותו מקום קודם לכן, ודיווח על כך למנהל הקהילה).

גם חברת הבנייה וחברת הפיקוח חייבות למנוע סיכונים בלתי-סבירים, אומר השופט. גם אם אישר הקיבוץ שהעבודות נעשו לשביעות רצונו, כולל העבודות והתיקונים בשנת הבדק - עדיין לא יעלה על הדעת, כעניין של מדיניות שיפוטית, כי מבצע עבודה, וזה המפקח עליו, יגרמו במחדליהם למפגע ויתנערו מאחריות כלפי הנפגעים ממנו בטווח הארוך בטענה כי חלפה לה שנת הבדק, ו"במיוחד יפים הדברים במצב בו מדובר בפגם עבודה שאינו נראה לעין ומתפתח".

האם יש להטיל גם על חברת הקיבוץ "אשם תורם"? לא, משיב השופט, גם אם נהגה חברת הקיבוץ לעבור במקום על בסיס קבוע והכירה אותו. "אין לצפות מעוברים ושבים על שבילים להסתכל כל הזמן מטה לכיוון הרצפה,
במיוחד לא באור יום. דרישה מעין זו הנה למעלה מהסביר. גם לא הוכח שהתובעת לא שמה לב לשביל, או שעיינה תוך הליכתה בדברי הדואר שלקחה מהמשרדים, או שהתבוננה בצג הטלפון שלה".

השופט פוסק כי לכל הנתבעים קיימת אחריות, והוא מחלק אותה ביניהם לפי "מידת האשם המוסרי והדדי" שיש לייחס לכל אחד מהם, וקובע שהקיבוץ יישא ב-60% מסכום הפיצוי, ושתי הנתבעות האחרות (החברה הקבלנית והמפקחת) - ב-20% כל אחת. השופט מקבל גם את תביעת הביטוח הלאומי ופוסק כי הנתבעים ישלמו לו את סכום התגמולים ששילם לתובעת.

סוף דבר: השופט פוסק לתובעת פיצויים בעד הנזק שנגרם לה, מחייב את הנתבעים להוסיף ולשלם לה את אגרת המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 25,560 ש"ח, וכן מחייב אותם לשלם לביטוח הל