בְּיָד חֲזָקָה, ובזרוע נְטוּיָה, בְאותות וּבְמופְתִים, בחוקים ובמשפטים, כמאמר ההגדה, מפליאה השופטת ד"ר דרורה פלפל, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, את אמרותיה על ההתנהלות הקיבוצית.

ואף אם חלפו יותר משבע שנים מאז מסכת האירועים המתוארים ב"הגדה" על "הפארק המוטורי", ועל התביעה שבין "חוות נמרוד" ל"פארק-המים בשפיים"; וגם אם, מן הסתם, שייכת ההתנהלות הזו לשנים שחלפו - עדיין יש מקום לתהות על קנקנם של הדברים גם במקומות אחרים, שכן התבטאויות השופטת חושפות מצבים שעלולים לקרות בכל חצר קיבוצית.

נפתח בדאגה שמביעה השופטת: "התרשמתי מהראיות שהיה זה מאוד מסוכן לחתום על ההסכם עם הנתבעת, שהנה גוף ערטילאי, קיבוץ. אומנם היו בשטח אנשים שהיו אמורים לפעול מטעמה על פי ההסכם, ולבצע את כל ההתחייבויות שלה, אבל - הם לא ידעו על כך! הם גם לא רצו לדעת על כך!

"כשכבר פעלו בשטח, לעיתים היו אלה פעולות חד-צדדיות, כאילו מולם לא עומד צד להסכם. ניתן להגדיר זאת כך: כשאחד הפונקציונרים סבר שענייני הקיבוץ קודמים או חשובים יותר - הוא פעל לפי אמת מידה זו, בלי להתחשב באמור בהסכם".

ביולי 2006 נחתם הסכם להפעלת פארק מוטורי המצוי בשטחו של קיבוץ שפיים. ההסכם נחתם בין חוות-נמרוד בע"מ לבין האגודה השיתופית "פארק המים שפיים", והתיחס לשטח של כ-25 אלף מ"ר עליו היה קיים פארק מוטורי, במסגרת פארק-המים של שפיים.

מטרת ההסכם היתה הפעלת הפארק המוטורי ופעילויות נוספות. ההסכם הבסיסי היה לתקופה של שנה עם אופציה לשנה נוספת, ולאחריה אפשרות להתקשרות נוספת. במסגרת הפארק המוטורי הקימה חוות-נמרוד כמה מתחמים: ילדים, פינת חי, ג'ימבורי, מכוניות "קארטינג" ומכוניות-שלט.

לטענת חוות-נמרוד, היא השקיעה במתחם ובפיתוחו כ-1.5 מיליון ש"ח. חוות-נמרוד הפעילה את הפארק במשך כ-15 חודשים עד שהחליטה לסיים את הפעילות, לטענתה, מחמת הפרות יסודיות מצד פארק-המים.

"באמצעות עורכי הדין שלומי תורג'מן וליזט כץ, עותרת חוות-נמרוד (התובעת) לפיצוי בסך 3.3 מיליון ש"ח בעד הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מההפרה וממעשי פארק-המים (הנתבעת). הנתבעת מכחישה, ובאמצעות עורכי הדין זוהר לנדה, נועה אזולאי-הבדלה וגילי כהן-ארזי ("ברנע ושות'") טוענת שדווקא היא זו שקיימה את ההסכם, בעוד שהתובעת הפרה אותו.

בתביעה שכנגד, שמגישה הנתבעת נגד התובעת, היא טוענת לחוב ולנזקים שנגרמו לה בסך של כדי 998 אלף ש"ח, אותם היא דורשת מהתובעת. לטענתה, נטשה התובעת את המקום והותירה אותו עזוב ומוזנח.

השופטת פלפל בוחנת את התחייבויות הצדדים הכלולות בסעיפי ההסכם השונים, האם הופרו, ומי אחראי לכך. היא מוצאת שורה של "הפרות יסודיות" מצד פארק-המים, ביניהן: הנתבעת לא פעלה לשימור ולתחזוק הגינון במתחם הפארק המוטורי (כמצבו בעת חתימת החוזה), ולא הקימה חיץ שיסתיר את בור הביוב (שלטענת התובעת לא היה תקין, עלה על גדותיו וגלש למתחם הרכבים החשמליים).

השופטת מוצאת שעל הנתבעת היה לפעול לקיום דרכי מעבר לטרקטורונים, אך היא לא פתחה את הסוללה למעברם, שכן בעל תפקיד אצל הנתבעת דרש שהמעבר ייחסם, בניגוד להסכם שבין הצדדים, ואף יזם חסימה של הסוללה באמצעות ערימות עפר גבוהות שאינן מאפשרות מעבר מכוניות.

בתשובה לשאלה בבית המשפט, מדוע לא דיבר נציג הקיבוץ עם אותו בעל תפקיד והורה לו להחזיר את המצב לקדמותו ולא לקבל החלטות עצמאיות על דעת עצמו - היתה התשובה: "האיש הוא אדם קשה שלא ניתן לדבר אתו". זה האחרון, כמו אחרים, מוסיפה השופטת, "עשו כראות עיניהם, מבלי שאפילו הציצו בהוראות ההסכם שנחתם בין הנתבעת לבין התובעת", ובכך בוצעו הפרות יסודיות של ההסכם מצד פארק-המים.

"אירועי הפרה" נוספים שהשופטת מתייחסת אליהם: לא ניתן לתובעת מפתח לשער למתחם המוטורי, כפי שהתחייבה הנתבעת; לא פונה שביל הגישה לכניסה הראשית לחוות-נמרוד בשפיים, ולא הוכשר מגרש חניה לפארק. האחראי לכך, מוצאת השופטת, לא ידע שהנתבעת התחייבה בהסכם כי למבקרי הפארק המוטורי תהיה דרך גישה נוחה לשם.

השופטת מקבלת גם את טענת התובעת כי הנתבעת לא קיימה את אחריותה לנקז את מי הגשמים מדרכי הגישה והחניה, ואומרת כי היא מאמינה לגרסת נציג התובעת, שהעיד כי פנתה "בזמן אמת, בעל-פה, וביקשה את עזרת הקיבוץ ואת עמידתו בהסכם".

אירוע אחר שאליו מתייחסת השופטת נוגע לדרך הטיפול בפתרונות האקוסטיים לרעש מהפארק המוטורי. לכל אחד מהצדדים היתה כאן חבות מסוימת, והתובעת אף החלה לצמצם את הרעש בדרך של הקטנת מספר הרכבים שנעים בו-זמנית במסלול, "אך הקיבוץ", תמהה השופטת, "לא המתין, ערך קפיצת דרך והגיע ישר לסיום תוכנית ההפעלה במובן זה שדרש לסגור את מסלול מכוניות-השלט".

כמו כן התקבלה הטענה כי הנתבעת לא פעלה לפרסם את אירועי הפארק המוטורי, אחת לשעה,
בימים ב