מעשה באדם אחד מעמק בית שאן - שנקרא לו "התובע", ובאדם שני, חבר קיבוץ במועצה האזורית מנשה - שנכנה אותו "הנתבע". התובע רכש מענף הברווזים שבקיבוצו של הנתבע ברווזות שהן "אימהות מבוגרות" שחדלו מהטלת ביצים, עבור עובדים תאילנדים שהועסקו על-ידו במשקו.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

בין השניים נוצר קשר. התובע טוען שסיפר לנתבע כי החל לעסוק בנגרות, ולבקשתו של הנתבע הוא סיפק לו מיטה ומזרן בשווי 12 אלף ש"ח, אלא שהנתבע לא שילם לו תמורתם. בבית המשפט לתביעות קטנות בחדרה דורש התובע מהנתבע כי ישלם לו 20 אלף ש"ח.

בפי הנתבע סיפור אחר. אכן, התובע סיפק לו מיטה, אך עשה זאת לפני שש שנים, באחד מביקוריו בקיבוץ. הוא הגיע כשהמיטה מועמסת על רכבו. לא היתה זו מיטה חדשה, אלא פשוטה ורגילה. הוא הציע לנתבע לקחתה, ואמר שאינו צריך אותה וכי הוא "רוצה להיפטר ממנה". לנתבע, לדבריו, לא היה צורך במיטה, וגם לא כסף לרכישתה. אם כך, אמר התובע, יעניק לו אותה במתנה, והוא הסכים לקחתה.

השנים חלפו. ענף הברווזים חוסל ו"שני הידידים" לא נפגשו עוד. לפני כשנתיים התקשר התובע לנתבע ושאל אותו אם יש לקיבוץ ציוד למכירה שהוא יוכל לרכוש, אך נדחה בידי הנתבע. התובע הגיב בכעס, מספר הנתבע,
ואיים ש"הוא יתחשבן אתו".

חלפה עוד שנה. עתה יש כבר עורך דין בתמונה. זה דורש במכתב מטעם התובע, שהנתבע ישלם תמורת המיטה. השלב הבא הוא בית המשפט. כאן טוען התובע שלא היתה זו מתנה, והראיה לכך היא שחלק מהתמורה בעד המיטה שולמה בברווזות. הנתבע הודף טענה זו, ומגיש לבית המשפט את מסמכי הנהלת החשבונות בנוגע לרכישות הברווזות.

השופטת רקפת סגל מוהר משתכנעת כי גרסתו של הנתבע מהימנה מזו של התובע, במיוחד לאור העובדה שחלפו ארבע שנים מעת מתן המתנה ועד דרישת התשלום הראשונה שנבעה על רקע שיחת טלפון קשה ביניהם. "חוק המתנה", מסבירה השופטת, רואה כ"מתנה" גם מי שמוותר על זכויותיו (במיטה, במקרה זה), כלפי מי שמקבל אותן.

השופטת דוחה את התביעה, לא לפני שהיא מחייבת את התובע לשלם לנתבע 500 ש"ח, הוצאות משפט.