בני זוג, שהיו בעבר חברי מעברות, קיבלו - כשעזבו את הקיבוץ - מענק עזיבה גבוה יחסית, 1.2 מיליון ש"ח, בעקבות הסכם פשרה שהושג בינם לבין מעברות וקיבל ב-3.5.2007 תוקף של פסק דין בבית המשפט. בשבוע שעבר דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, רות לבהר שרון, את תביעתם לבטל את הסכם הפשרה.

עוד על עזיבה בקיבוצים:
גת: זוג תובע דמי עזיבה, הקיבוץ תובע בחזרה
מי רשאי להודיע על עזיבת חברת קיבוץ חסויה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

סיפורה של משפחה זו מורכב וקשה. קליטתם במעברות לא עלתה יפה; הטיפול בילדם, נכה עם צרכים מיוחדים, חייב יחס ותנאים משופרים, וההורים, גם בשל כך, לא עמדו בחובות העבודה בקיבוץ. אבל אפילו בתמונה הקשה הזאת לא היה כדי להסביר את פנייתם, באיחור רב, לבית המשפט, בטענה שהחתימה על ההסכם שהושג עמם לפני שבע שנים(!) הוצאה מהם, לכאורה, באמצעים לא-כשרים.

התובעים, באמצעות בא כוחם עו"ד אהרון רף, טענו שההסכם נחתם תחת אילוץ וכפייה, איומים, לחץ חברתי, כלכלי ונפשי ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. לטענתם הוכח שכל בעלי התפקידים בקיבוץ "זממו לנקוט את כל האמצעים העומדים לרשותם על מנת לכפות על התובעים את הסכם העזיבה מהקיבוץ".

תביעתם פורשת רשימה ארוכה של טענות נגד הקיבוץ. למשל: אי-גילוי מסמכים מצדו; הטעיית בית המשפט ואי-עמידה על זכויות ילדיהם הקטינים; התנערותו של הקיבוץ כליל מהטיפול בילדם הנכה, עם הצרכים המיוחדים, וההוצאות הרבות שנלוו לכך. בני הזוג הציגו בפני בית המשפט את פרשת קשיי הקליטה שלהם בקיבוץ, את "מסע ההסתה" שלטענתם עברו, בין השאר, ואפילו טענה על "הטרדה מינית" שחוותה האישה. עם בעיות כה רבות, טענה התובעת, לא יכולה היתה להתרכז בסעיפי ההסכם שהונחו לפניה.

בעלה חיזק את טענות רעייתו וטען שמצבה הקשה של המשפחה היה זה שהביאם לחתימה על "הסכם הכניעה". "קיבוץ מעברות דפק אותי", אמר, "כשהביא אותי עם אקדח לרקה: לא תחתום - נעיף אותך". לנוכח היחס המשפיל, טען, לא עמדה לבני הזוג ברירה אלא לעזוב את הקיבוץ. לא רק אשתו אלא גם הוא, לדבריו, לא ממש ידע על מה חתם עקב המצב הנפשי שבו היה שרוי. יותר מזה: הוא טען כי עו"ד רון פסקא, בא כוחם לכאורה, כלל לא קיבל מהם ייפוי כוח בשעתו לייצגם בבית המשפט - הוא רק לחץ והעמיד אותם בפני עובדות.

בתשובת הקיבוץ לטענות התביעה, באמצעות באי כוחו עורכי הדין איילת הליבני ורוני מתניה, נאמר כי ההסכם עם המשפחה נחתם ואושר בבית המשפט למעלה מחמש שנים בטרם הוגשה התביעה לעיל; מה גם שלחתימה על אותו הסכם היסטורי קדם, לטענת הקיבוץ, משא ומתן שנמשך שנה וחצי.

מעדותו של יובל לומניץ, שהיה בשעתו מזכיר מעברות, עלה כי התובעים לא עבדו במשך תקופה ארוכה בהיותם חברי קיבוץ, ולכן הצטבר להם חוב גדול. למרות זאת, טען הקיבוץ, נעשו מאמצים גדולים ללכת לקראת התובעים ובנם הנכה.

לפנים משורת הדין מחק הקיבוץ את חובותיהם הפנימיים. כמו כן, טען מעברות, אם היתה המשפחה עוזבת על פי כללי העזיבה המחייבים - הם היו זכאים לסכום של 78 אלף ש"ח בלבד. לא במקרה הם קיבלו הסכם מיטיב ומענק עזיבה חריג של 1.2 מיליון ש"ח.

בתשובה לטענות המשפחה ענו באי כוח מעברות כי התובעים מעולם לא טענו טענות על כפייה, או אילוץ, או שאר האשמות שנטענו בבית המשפט, ולמעשה, הטרוניה הראשונה שלהם נגד ההסכם עלתה על הכתב רק שלושה חודשים לאחר קבלת הסכום האחרון שהועבר לה על פי אותו הסכם.

שופטת בית המשפט המחוזי רות לבהר שרון מקבלת את טענות ההגנה של מעברות ודוחה את תביעת בני הזוג. לדבריה, היא התרשמה כי אכן היו בעיות בין הצדדים וכנראה גם נפלה, בשלב מן השלבים, החלטה להוציאם מהקיבוץ. בית המשפט גם השתכנע כי לתובעים היו קשיים בקיבוץ על רקע מחלת בנם, שהרעו עוד יותר את קשיי קליטתם; אבל לשאלה האם באמת היו כפייה, אילוץ או עושק בחתימתם על ההסכם - משיב בית המשפט: התובעים לא הוכיחו קיומם של כפייה, או משהו אחר, שיש בהם כדי לבטל את תוקף ההסכם.

את המו"מ עם המשפחה ניהלה בשעתו, מטעם הקיבוץ, עו"ד נירה דגני, שהעידה על פגישותיה עם עו"ד פסקא, בא כוח המשפחה. על פי עדות עו"ד דגני, מי שביקש לעצור את הליך הוצאת המשפחה מהקיבוץ היה עו"ד פסקא.
מעברות הסכים לכך, בתנאי שיתקיים מו"מ אינטנסיבי עם בא כוח הקיבוץ על יציאתה המכובדת ממנו, עם מענק עזיבה מכובד.

השופטת לבהר שרון מציינת את שליטתה של עו"ד דגני בחומר ואת אמינות עדותה בבית המשפט. לעומת זאת, טענות התובעים לא נמצאו מבוססות, אומרת השופטת, ופוסקת כי לאור האמור אין בידיה לקבל את מכלול הטענות - אפילו לא את הטענה כי מצבם הנפשי מנע מהם לכאורה להבין על מה הם חותמים, משום שלא הביאו כל חוות דעת רפואית-מקצועית בנושא. בניגוד להם, לדבריה, פרשה ההג