אין אמצעי זהירות טוב יותר מהעברת פעילות מסוימת, כמו ביצוע עבודות שכרוך בהן סיכון, לידיו של אדם מיומן. כך יכול מי שמחזיק במקרקעין לצאת ידי חובת הזהירות שלו כלפי מי שמצוי אצלו במקרקעין, על ידי מינוי קבלן עצמאי מומחה שיבצע את הפעילות המסוימת הזו.

עוד על פציעות וקיבוצים:
צעיר מקיבוץ נפצע ב"סקי בגלבוע" - ויפוצה
כברי: עובד נפצע במפעל הקיבוץ, מי אחראי?
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מדובר הן ברמה העקרונית, אומר בית המשפט העליון, והן ברמה העניינית, אומר בית משפט השלום בנתניה - כפי שאירע בקיבוץ תל יצחק, בתביעה שהגיש נגדו קבלן שנפל מגג אזבסט שקרס במהלך עבודות הפירוק שלו.

כמעט כדבר שבשגרה, מגיש מי שנפגע בשטח הקיבוץ תביעה לפיצויים נגד הקיבוץ, גם אם אירע הנזק כתוצאה מרשלנותו הישירה של התובע. לקיבוץ, כבעלים או כמחזיק במקרקעין, קיימת "חובת זהירות מושגית" (כללית) כלפי מי שמצוי אצלו ומבקר בו.

הסיבה לכך ברורה, שהרי הקיבוץ הוא בעל היכולת לצפות סיכונים המצויים בשטחו ולפעול כדי להקטינם. אם התשובה לשאלה זו חיובית, תישאל שאלה נוספת: האם יש לקיבוץ חובת זהירות מסוימת ("קונקרטית") כלפי מי שניזוק, והאם היה עליו לצפות את הנזק אשר ייגרם למי שנפגע, שאז הוא עלול להיתבע לפצותו בעד נזקיו.

לפני כשנה סיקרנו מקרה של פועל שנפל מגג הרפת בבית-אלפא, והנה אירוע מקיבוץ תל-יצחק.

התובע עסק בפירוק גג אזבסט בקיבוץ תל-יצחק. הגג קרס עם התובע, שנפל מגובה של חמישה מטרים על הקרקע, ונפגע בראשו ובגבו. הביטוח הלאומי מכיר בו כנכה בשיעור 58%. עתה, באמצעות עו"ד משה איזק, הוא תובע פיצויים מקיבוץ תל-יצחק ומהמבטחת של הקיבוץ ("המגן", חברה לביטוח).

תל-יצחק, באמצעות עו"ד יצחק מנדא, טוען כי אינו אחראי לנזקיו של התובע. לדבריו, הוא לא שכר את התובע לבצע עבודות אצלו אלא הזמין את ביצוע עבודת פירוק הגג מקבלן אחר, מומחה בפירוק גגות. משכך, מצרף תל-יצחק לתביעה את הקבלן-המומחה, וטוען שאם יימצא הקיבוץ אחראי לנזקי התובע - כי אז צריך אותו קבלן לשלם לתובע את סכום הנזק, שכן קבלן זה הוא שהביא את התובע עמו לביצוע העבודה. מי אחראי לנזק? הקיבוץ, הקבלן־המומחה, או אולי התובע בעצמו?



התובע, כך מתברר, הוא קבלן עצמאי בתחום פירוק ואיטום גגות, עם ניסיון של כשלושים שנה, במהלכן עבד עם ציוד וכלי עבודה משלו בעבודות גובה, ואף העסיק עובדים. טרונייתו של התובע היא כי הקיבוץ לא מסר לו כל הוראות והדרכה כיצד לפרק את הגג, וכי הכלים שהביא עמו היו רק "שני מפתחות לפתיחת ברגים לפירוק", ולוחות דריכה באורך ארבעה מטרים, כדי להניח על הגג.

התובע ידע כי מדובר באזבסט שביר, אך אומר שלא השתמש באמצעי בטיחות כלשהם, כגון רתמה או רשת, בנוסף על הלוחות שהביא. כשנשאל מדוע לא הצטייד באמצעי בטיחות, התריס מול הפרקליט ואמר שהאחרון "אינו מבין בגגות". לשאלה אם הניחו "רשת ביטחון מתחת לגג", הוא השיב: "מ'קרקס מדראנו' לא שלחו לנו רשת כזו..." וכי הוא עבד לפי "מה שהוא יודע".

השופטת חנה שניצר-זאגא מוצאת כי התובע והקבלן היו שני בעלי מקצוע עם ניסיון בתחום, אשר שיתפו פעולה כקבלני-משנה עצמאים, החליטו לגבי אופן ביצוע העבודה והביאו עמם את הציוד לביצוע העבודה, אותה הגדירו כ"פשוטה, שאינה מחייבת אמצעי בטיחות", ומכאן שגם לא נדרשה להם הדרכה מיוחדת לביצועה.
הקיבוץ הזמין את העבודות מהקבלן-המומחה, וזה הציע לתובע לשתף עמו פעולה בפירוק הגג ולחלוק ביניהם את התמורה.

הקיבוץ, כבעל המקרקעין, אומרת השופטת, יוצא ידי חובתו אם הוא מוסר עבודה הדורשת מומחיות לקבלן עצמאי מומחה. השופטת מוצאת כי השליטה והפיקוח על הנעשה בשטח המבנה, אופן ביצוע העבודות לפירוק גג האזבסט, סידורי הבטיחות, האמצעים והיכולת למנוע נזק הקשור באופן ישיר לפירוק הגג - היו כולם בידי התובע ושותפו לביצוע העבודה (שהצהיר על ניסיון מקצועי של שנים בתחום זה).

השופטת פוסקת כי משהפקיד הקיבוץ את ביצוע עבודות הפירוק בידיו האמונות של קבלן עצמאי המומחה למלאכה זו - הוא הוציא מידיו את השליטה והפיקוח על הנעשה. בנסיבות אלה אין לצפות נקיטת אמצעי זהירות מצד הקיבוץ, מוסיפה השופטת, ודוחה את התביעה כלפי הקיבוץ. משכך, נדחית גם התביעה כלפי הקבלן האחר.