חכמים מאתנו כבר אמרו: "לשון הרע הורגת שלושה בני אדם: האומרו, המקבלו, וזה שנאמר עליו". לא כל דבר מותר לומר או לכתוב. חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמו הטוב של אדם ולמנוע פרסום לשון הרע. אם בעבר היו הראיות בעיקר במכתבים או באמירות בעל-פה, הרי היום גם דברים הנרשמים בהודעות דואר אלקטרוני יכולים להוות ראיה ללשון הרע, במיוחד משום שלדוא"ל יש נטייה לתפוצה רחבה, לעיתים גם מעבר לזו שאליה התכוון השולח הראשון.

עוד על לשון הרע בקיבוצים:
שריד: תביעת לשון הרע נגד גננת מהקיבוץ
כנרת: לשון הרע בדף המידע הפנימי
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

גם מי שסבור שהוא "רק" מביע דעה - עלול למצוא עצמו נתבע לפיצויים בטענה כי הוציא לשון הרע, ככל שהדברים לא נכתבו או נאמרו כהבעת דעה מובהקת. יש להבחין בין "פרסום של עובדות" לבין "פרסום של דעות". בעוד ש"פרסום עובדה" מתאר את המציאות האובייקטיבית, הרי "פרסום דעה" משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי.

ומהכא להתם. שתי רכזות חינוך, בשני קיבוצים באותה מועצה אזורית, נתבעו בתביעת לשון הרע יחד עם קיבוציהן. שני מכתבים נכתבו בעניינו של התובע, מאמן ספורט באותה מועצה. באחד, שנשלח בדוא"ל, כתבו שתי רכזות החינוך לגביו: "בחוג לא עשו כלום, המאמן בעיקר דיבר בטלפון, ובקושי ידע את שמות הילדים. לא היו משחקים וטורנירים ואפילו לא מדים, והיתה אווירה כללית של חוסר רצינות".

מכתב זה נשלח לממונה על התובע, בהמשך לשיחה קודמת בטלפון בנושא "עזיבת ילדי הקיבוצים את חוג הכדורגל של המועצה", בו אימן התובע. במכתב השני כתבה אחת הרכזות, תוך התייחסות לתגובה שקיבלה: "המועצה ממשיכה לעבוד עם מאמן מאוד בעייתי".

באמצעות עו"ד רון קצב תובע אותו מאמן כדורגל, שעבד במועצה, 200 אלף ש"ח בגין הוצאת לשון הרע והנזק שנגרם לו כתוצאה מכך. לטענתו, פרסמו רכזות החינוך לגביו לשון הרע בפני הממונה עליו, מנהל מחלקת החינוך המשלים במועצה.

באמצעות עו"ד איילת הליבני טוענים הקיבוצים, ורכזות החינוך שלהם, כי הרקע למשלוח המכתב היו תלונות חוזרות של הילדים ושל הוריהם על החוג שבו אימן התובע. הרכזות הביעו ביקורת, מתוקף תפקידן, בפני הגורם הממונה על התובע, ואף עשו זאת לפי הנחייתו, ומכאן הן טוענות כי "הפרסום היה אמת".

השופטת מיכל וולפסון, מבית משפט השלום בבאר שבע, מוצאת כי אין באמירות במכתב הראשון - "שיחות טלפון" ו"קושי לזהות תלמידים לפי שמות" - משום לשון הרע. המכתב הראשון, לדבריה, נעשה במענה לדרישה של מי שהיה ממונה על התובע להעלות את הדברים על הכתב. לכן קמה לכותבת המכתב "הגנה של תום לב", בהתייחס לכתיבתו. היתה זו תלונה לממונה על מאמן, מסבירה השופטת, "שלכאורה נשחק, כאשר ביטויי השחיקה הם תוכן העובדות שנטענו והוכחו".

לעומתם, הביטויים: "לא עושים כלום" ו"חוסר רצינות" כן פוגעים בשם התובע ומהווים לשון הרע, אך עדיין הם בגדר "הבעת דעה" על הצד המחמיר לגבי מה שהיה בפועל באותו חוג (הילדים שיחקו, והיתה בו הכוונה והדרכה) - אומרת השופטת, ומסבירה שזו נקודת המבט של הכותב לגבי מה שהוא ציפה שיקרה באותו אימון.

הכוונה בהבעת דעה זו היתה לתקן את המצב, במיוחד כשהיא הובעה בפני הממונה על אותו מאמן. פרסום מסוג זה, לממונה - הוא מותר, קובעת השופטת.

מנגד, הפרסום במכתב השני, לפיו זהו "מאמן מאוד בעייתי", מהווה לשון הרע. האם מדובר ב"אמת דיברתי", כטענת הנתבעים, האומרים כי אלה העובדות לאמיתן? השופטת אינה משתכנעת. היא מסבירה כי כאשר מכנים בעל תפקיד בכינוי "בעייתי מאוד", יש להוכיח - דבר שלא נעשה - שהיתה התנהלות קודמת שהצדיקה תלונות רשמיות והליכי בירור משמעתיים.

זהו ניסוח חריף, היא מוסיפה, להבדיל מביקורת על החוג עצמו ועל התאמת התובע לקבוצת הגיל שאותה אימן. מדובר כאן בתלונות בין הורים, תלמידים ורכזות חינוך שלא הצליחו להביא את הממונה לשנות את גישתו שלא להתערב.

האם היתה על רכזת החינוך "חובה חוקית" לשלוח מכתב שכזה, מתוקף תפקידה
(שאז היא אכן זכאית להגנה מפני תביעה, לפי חוק לשון הרע)? השופטת משיבה בשלילה ואומרת שזהו חוג שההורים לא חייבים לשלוח את הילדים אליו, ותוכן התלונות שהוכחו לא הצדיק את תוכן הביטוי.

לדעת השופטת, הבעת דעה על מאמן בחוג של המועצה (ששייך לחינוך הלא-רשמי) דומה להבעת דעה על מורה. במקרה זה, הפרסום לא היה הבעת דעה אלא קביעת עובדה, ולכן הוא אינו "פרסום מוגן".

סוף דבר: השופטת דוחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת למכתב הראשון, ומכאן שרכזת חינוך אחת וקיבוצה - יצאו זוכים במשפט, והם יקבלו מהתובע שכר טרחת עו"ד בסך 9,000 ש"ח. לעומתם, חויבו רכזת החינוך השנייה וקיבוצה לשלם לתובע, בגין פרסום לשון הרע במכתב השני, פיצוי של 50 אלף ש"ח וכן ש