יש לקיבוץ אחריות וחובת זהירות מושגית-עקרונית למנוע פשע בחצריו, ולכן הוא עלול להימצא אחראי בנזיקין במקרה של פשע בשטח הקיבוץ, ככל שהיה עליו לצפות אותו - כך קובע בית המשפט העליון בעניינו של קיבוץ, שנתבע בנזיקין בידי צעירים מהקיבוץ שהיו קורבנות לעבירות מין אשר בוצעו בתחום הקיבוץ בידי צעיר, מהקיבוץ אף הוא.

עוד על הטרדות מיניות בקיבוצים:
נעצר תושב קיבוץ שהטריד קטינות באינטרנט
מעשה מגונה בילדה במרכולית בקיבוץ
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הצעיר-הפוגע הורשע בעבירות של מעשים מגונים שלא בהסכמה ומעשי סדום, שביצע בילדים צעירים ממנו. במועד ביצוע העבירות היה הצעיר שהורשע בן 13, והילדים, קורבנות העבירה, היו אז בני שש עד עשר. המעשים, יש לציין, לא בוצעו בעת ששהו הילדים במסגרת פעילות חינוכית מוסדית של הקיבוץ. הנער הפוגע הורשע במשפט פלילי ונגזר עונשו.

על יסוד פסק הדין המרשיע הגישו הילדים-שנפגעו, באמצעות עו"ד יעל ורד, תביעה לפיצויים בגין הנזק הנפשי והפיזי שנגרם להם, נגד הצעיר-הפוגע (שיוצג בידי עו"ד יוסף גבאי), נגד הקיבוץ (שיוצג בידי עו"ד רינה אגולסקי, ממשרד "גרוס אורעד שלימוף ושות'"), והחברה המבטחת שלו, "ביטוח חקלאי" (שיוצגה בידי עו"ד יוסי רנרט).

התובעים טענו כי על הקיבוץ מוטלת החובה למנוע מעשי פשע בשטחו, וכי הקיבוץ נכשל בחינוכו של הנער הפוגע ואחראי לתוצאות התנהגותו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע פסק כי יש לקטין שהורשע אחריות בנזיקין, אך פטר מאחריות זו את הקיבוץ ואת חברת הביטוח שלו. על ההחלטה מערערים אותם ילדים, כיום נערים, לבית המשפט העליון.

זהירות מושגית
השופט סלים ג'ובראן, מבית המשפט העליון, מנתח את השאלה העקרונית אם קיבוץ חב בחובת זהירות כלפי חבריו ותושביו. תשובה חיובית לשאלה זו מקימה אחריות של הקיבוץ לאירועי נזיקין בתחומו, ומנגד נותנת בידי החברים והתושבים שבו "עילת תביעה בנזיקין" נגד הקיבוץ, אם התרשל ולא קיים את חובת הזהירות שיש לו כלפיהם. לצדה של שאלה זו, בוחן השופט שאלה פרטנית יותר: האם הקיבוץ הזה חב בחובת זהירות כללית בגין פשע שביצע ילד אחד בקיבוץ כלפי שלושה ילדים אחרים.

הסבר קצר: במסלול הבירור של השאלה אם אדם נהג ברשלנות כלפי מי שניזוק ולכן אחראי לנזק שנגרם, מבררים תחילה אם אותו אדם חייב חובת זהירות כלפי זה שניזוק. זוהי שאלה עקרונית-כללית, שבודקת אם ביחס לסיכון מסוים יש "חובת זהירות מושגית" (כללית), אם היו "ציפיות" לקרות הנזק או אם קיימת "זיקה ספציפית" (בין הניזוק לבין מי שחייב בחובת הזהירות).

לאחר מכן, בודקים אם קיימת "חובת זהירות קונקרטית" (מסוימת) ביחס למי שניזוק. בהמשך, בודקים אם "המזיק" התרשל בכך שהפר את חובת הזהירות, ואם קיים קשר בין "הפרת החובה" לבין הנזק.

כך חייב מחזיק במקרקעין בחובת זהירות מושגית מכוח החזקתו זו, כי הוא בעל היכולת לצפות סיכונים המצויים בתחום הקרקע שלו ולפעול כדי להקטינם (כדוגמת הסיכון הגלום בבריכה ללא שילוט, או פציעה ממוט ברזל שהיה מונח על הקרקע). האם חלה על הקיבוץ "חובת זהירות מושגית" רק משום שמעשי העבירה התבצעו על קרקעו? השופט משיב בשלילה, שכן הנזק שנגרם לא קרה כתוצאה מסיכון או ממפגע שהיה טמון בקרקע עצמה.

משכך, פונה השופט לברר שאלות מורכבות אחרות: היש לקיבוץ חובת זהירות כללית כלפי חבריו ותושביו (שאינה נובעת דווקא מכוח היותו "הבעלים" של הקרקע)? האם התרשל הקיבוץ בכך שלא מנע את הפשע שגרם אותו צעיר שהורשע, ואשר הוביל לכאורה לנזק נפשי ופיזי אצל קורבנות העבירה? האם הקיבוץ היה צריך לצפות את ביצוע העבירות?

"הקיבוץ הוא צורת התיישבות ייחודית, שבמרכזה מערכת יחסים מיוחדת במינה, עם עקרונות של שיתופיות בקניין וקהילתיות איתנה, בה חבר קיבוץ שיתופי תלוי בקיבוץ ובמוסדותיו. הקיבוץ דואג לחבר הקיבוץ למרבית, אם לא לכל צרכיו, ולחבר קיבוץ אין ברירה אלא להסתמך על הקיבוץ", אומר השופט ג'ובראן, ומוסיף: "יש להניח שחבר בקיבוץ המתקיים לפי מאפיינים אלה, ובזיקה הדוקה זו, צריך ויכול לצפות מהקיבוץ כי ידאג לביטחונו, יפקח כי לא מתבצעים פשעים נגדו ויפעל למניעתם".

האמנם, שואל השופט, נכון "להפריט מגורמי אכיפת החוק חלק מתפקידם למניעת פשע... ולהטיל אחריות על גורם פרטי למעשי פשע המתרחשים בזיקה אליו?".

השופט מנמק את מסקנתו בכך ש"ברמה המושגית, הקיבוץ הוא מונע הנזק הטוב ביותר למניעת מעשי פשע נגד חבריו או תושביו, וזאת לעומת יישוב פלוני, שם ניתן להניח כי התא המשפחתי הוא מונע הנזק הטוב ביותר למניעת עבירות כלפי קטינים".

יתר על כן, השופט מוסיף כי במקרים רבים מתבצע חינוכם של ילדים במסגרות פנימיות בקיבוץ, וקובע: "לנוכח עיקרון השיתופיות ודאגת הקיבוץ לחינוך ילדיו,