הכלל הוא שאמירה מסוג "לך הביתה" - משמעותה פיטורים, פוסקת השופטת אביטל רימון-קפלן, מבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. החריג לכלל הוא אמירה שכזו, ללא כוונה לתוצאה של פיטורים - מצב בו הדברים נאמרים בעת כעס.

עוד על פיטורים בקיבוצים:
חשש בגבת: פיטורים בעקבות מכירת המפעל
הקיבוץ פיטר את הלולן רגע לפני הפנסיה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

התשובה לשאלה אם כך אכן היה, ואם "הפיטורים היו בעידנא דרתחא" - תוכרע במבחן התוצאה: אם הודיע המעסיק על חזרתו מדבריו תוך זמן סביר.

כבר בגיל 12.5, בהיותה תלמידת בית ספר, עבדה התובעת (28), בת קיבוץ בית אורן, ב"חוות הסוסים" הפועלת בכניסה לקיבוץ. בשנת 2003 התגייסה לצבא. שנתיים לאחר מכן השתחררה וחזרה לעבוד בחווה. היא הועסקה שם כמדריכת רכיבה וגם כאחראית על עובדים וסוסים.

באמצעות עו"ד רן לוין היא תובעת את מעסיקתה, מפעילת החווה, לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות ובימי מנוחה, דמי הבראה, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה.

בין כוונה לתוצאה
הנתבעת, שמחזיקה במתחם החווה עדר המונה יותר ממאה סוסים, דוחה, באמצעות עו"ד אבי מולכו, את טענות התובעת. הנתבעת אומרת שהיא נהגה להעסיק עובדים מהקיבוץ, כדי לחזק את הקשר בינה לבין בית-אורן.

עיקרה של המחלוקת בשאלה אם פוטרה התובעת, או שמא התפטרה. בית הדין חוזר ליום שישי, באוקטובר 2008, מועד בו נקבע אירוע רכיבה לקבוצה שאמורה היתה להגיע למקום בשעה ארבע אחר הצהריים, ושעתיד היה להימשך כשעה וחצי. לטענת התובעת, לפי סיכום קודם עם עובדי החווה, הם לא היו אמורים להוציא קבוצות לרכיבה בימי שישי לאחר השעה 15:30, אלא אם ניתנה על כך הודעה מראש.

התובעת, כמו גם מדריכי רכיבה נוספים, סירבו לצאת לאירוע רכיבה זה בשעה ארבע אחר הצהריים, מה עוד שלטענת התובעת, לא היה עליה להדריך קבוצה זו והיא כלל לא היתה רשומה בתוכנית שיועדה לאותו יום.

מנהל הנתבעת התקשר אל התובעת ושוחח בטלפון עמה ועם מדריכים נוספים שסירבו לצאת לאירוע. התובעת מספרת כי המנהל "החל לאיים עליה, תוך הרמת קול: 'אם את לא מוכנה להוציא את הקבוצה, תשאירי את הטלפון ותעופי הביתה'". כך הודיע לה, לדבריה. היא ניסתה להסביר את הסיבה לסירובה, אומרת התובעת, אך המנהל סירב להקשיב לה. לשאלתה אם היא מפוטרת השיב, לטענתה: "אני מפטר אותך".

התובעת מסרה את מכשיר הטלפון הנייד שהיה לה, הלכה לביתה ומאז לא שבה לעבודתה. מנהל הנתבעת חולק על תיאור הדברים ואומר שניסה לדבר על לבה של התובעת שתוציא את הקבוצה, אך נכשל בכך, ושלשאלתה אם הוא מפטר אותה, השיב בשלילה.

בית הדין מקבל את גרסת התובעת, לפיה דובר בטיול שלא נכלל בתוכנית שהומצאה לידיה, ונודע לה עליו בהפתעה. כדי לשכנע כי ההוראה "ללכת הביתה ולהשאיר את הטלפון" אינה עולה כדי פיטורים, מסביר בית הדין, על הנתבעת להוכיח התנהגות ברורה מצדה, "שכוונתה, במילים שנאמרו, לא היתה להורות לתובעת ללכת לצמיתות".

"כאשר אומר מעביד לעובד: 'אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה' וכי 'הוא יכול ללכת', פשיטא שהוא מפטרו; כשם שפשיטא הוא שעובד מתפטר באומרו: 'אני עוזב את מקום העבודה ולא אבוא יותר לכאן'. אלא מאי? יש והדברים נאמרים ללא כוונה לתוצאה. משנאמרים דברים בעידנא דרתחא, והצד השני מקבלם כפשוטם, תמיד נתונה למי שאמר את אשר אמר, האפשרות תוך זמן סביר להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית".

הנתבעת לא הוכיחה שעשתה פעולה כלשהי שיכולה ללמד שלא היה בכוונתה לסיים את הקשר עם התובעת לאחר אותה שיחת טלפון. היא לא יזמה פנייה אל התובעת לפגישה או להמשך שיבוצה לעבודה. בית הדין פוסק כי התובעת אכן פוטרה באותה שיחת טלפון, ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.

זכויות וכספים
לצורך חישוב הפיצויים, מחשב בית הדין את "השכר הקובע" של התובעת. חישוב זה נעשה לאחר בדיקה בדבר היקף חודשי ממוצע של 157 שעות רגילות לחודש, שעבדה התובעת, כפול תעריף שעת העבודה ששולם לה באותה עת. התוצאה היא 3,257 ש"ח.

עתה יש לבדוק את מספר חודשי ההעסקה של התובעת, כדי לחשב את סכום הפיצויים (שכר קובע מוכפל במספר שנות העבודה). התובעת מבקשת להכיר בתקופה שעבדה לפני השירות הצבאי אצל הנתבעת ובתקופה שלאחר מכן, כתקופה בה התקיימה "רציפות בעבודה". אם תצליח בכך, יגדל סכום פיצויי הפיטורים להם תהיה זכאית, שכן זה יחושב על פני שנים רבות יותר.

הנטל להוכיח את רציפות תקופת העבודה לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים - מוטל על שכמו של העובד, אומר בית הדין. הגם שתקופת השירות הצבאי אינה נחשבת כתקופת עבודה לצורך חישוב אורך תקופת הזכאות, הרי שהיא אינה מנתקת את הרציפות לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים בין התקופה שקדמה