מהלך של חילוף בין שתי חברות-ביטוח, שביצע ניר-עציון, והעברה של "ביטוח הבריאות" לחברים מחברה אחת לשנייה - הותיר במשך 21 יום (בשנת 2007) את החברים ללא ביטוח. איתרע מזלה של אחת מחברות המושב השיתופי, והיא נפלה בתקופה זו בתחום היישוב, שברה את קרסולה הימני בשלושה מקומות ונזקקה לניתוח.

עוד על ענייני ביטוח בקיבוצים:
קיבוצניק הקים בלוג ל"מושפלי" הביטוח הלאומי
הביטוח בוטל - מה יעשו הקיבוצים?
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

שנים לאחר מכן ניסתה החברה, לטענתה, לקבל פיצוי בעד נזקיה והיטלטלה בין חברות הביטוח, "הישנה" ו"החדשה", עד שהובהר לה, בשנת 2010, כי אירוע הביטוח שנגרם לה אינה מכוסה בידי חברת הביטוח החדשה, וגם לא בידי הקודמת, שכן אצל הראשונה הופסק הביטוח בדיעבד, ואצל השנייה הוא נכנס לתוקף מאוחר יותר.

לטענתה, בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בחיפה באמצעות עו"ד מאיה וייס-טמיר, גרמה התנהגותו הרשלנית של הנתבע, ניר-עציון, כאשר יצר בפני חבריו מצג שווא לפיו קיים עבורם ביטוח בריאות תקף - לכך שלא היה בידיה ביטוח בריאות, וכי היה על הנתבע לשאת בכל נזקיה, עלויות הניתוח והוצאותיה הרפואיות האחרות.

ניר-עציון, באמצעות עו"ד אטיאס, פרוכטר ושות', התגונן בטענה שאינו מחויב לרכוש עבור חבריו ביטוח רפואי, וכי החברה-התובעת זכתה לטיפול רפואי ראוי במסגרת הרפואה הציבורית ולכן לא נגרם לה כל נזק.

בבית המשפט הסכימו הצדדים כי השופט אייל דורון יפסוק ביניהם על דרך הפשרה. השופט מוצא כי הגם שאין לנתבע חבות עצמאית לספק לתובעת שירותי רפואה פרטית, הוא פעל - בהתאם להחלטות הגופים המוסמכים בו, שהתקבלו שנים קודם לכן - לכך שיהיה בידי החברים ביטוח לקבלת שירותי רפואה נוספים על אלה הנכללים ברפואה הציבורית.

ניר-עציון ערך ביטוחים אלה בפועל, במשך שנים, ויצר מצג בפני התובעת וכל חברי היישוב כי הם מכוסים בביטוח שכזה, עד כדי כך שאפילו לא היה צורך לחברה-התובעת לערוך "ביטוח מושלם" עבורה בקופת החולים.

מאחר שניר-עציון הסכים בפועל להפסקה פוזיטיבית של הביטוח בחברה הראשונה, קודם לתחילת הכיסוי בחברה השנייה, "לא היה לתובעת", אומר השופט, "סיכוי של ממש בהתדיינות אפשרית מול חברת הביטוח, התדיינות אליה 'שלח' המושב את התובעת כדי שתנהל אותה בעצמה".

השופט מוצא כי האופן בו בוצעה החלפת הביטוחים בין חברות הביטוח גרם לתובעת לנזק. נזק זה יכול היה הנתבע למנוע, מוסיף השופט, לו נהג באופן שונה בדרך החלפת המבטחות. השופט מבקר את הדרך בה נהג ניר-עציון בחברה המצויה במצוקה, במיוחד כאשר "ניתן להעריך באופן סביר, בהערכה אובייקטיבית והגונה",
כי יש לו אחריות חלקית למצב שנוצר.

במצב הדברים שנוצר, סבור השופט כי נכון יותר היה לו ניר-עציון עצמו היה מממן לתובעת את ביצוע הניתוח באופן פרטי, אצל המנתח עליו הומלץ לתובעת ואשר אותו בחרה.

השופט דוחה את טענות ניר-עציון, ומסביר כי תביעתה של התובעת אינה מבוססת על נזק גוף, אלא על זכות חוזית או ציפייה לקיומה של זכות כזו. הנזק שנגרם לתובעת אינו נזק גוף אלא "נזק לא ממוני", מציין השופט, שכולל "כאב וסבל", עוגמת נפש, חשש, טרחה מיותרת ואובדן זמן. בנסיבות העניין הוא מחייב את ניר-עציון לפצות את התובעת בסך 25 אלף ש"ח, וכן לשלם 3,000 ש"ח בעד הוצאותיה המשפטיות.