ארגון הארכיונאים בקיבוצים ובמושבים חוגג בימים אלה יובל להיווסדו. "מבעבעות" שם שאלות רבות הטורדות את מנוחתם של הארכיונאים והארכיונאיות בקיבוצים, שחלק מהן נוגעות למידת החשיפה של המסמכים ולזכויות הבעלות עליהם.

עוד על הארכיון הקיבוצי:
ארכיון משמר העמק על קיר מערת הפלמ"ח
"יד יערי" חוגג 30 שנות תיעוד ומחקר קיבוציים
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בין השאלות קיימות כאלה הנוגעות לזכות העיון, ככלל, של חברי הקיבוץ במסמכים "ציבוריים", אף אם אינם מופקדים בארכיון הרשמי דווקא, אלא בארכיונים המשרדיים של המזכירות, למשל.

כארכיונאית באחד הקיבוצים, זו שאלתי: היש תקופה בה החומר שבארכיון חסוי? ישנו חבר קיבוץ שהקים ענף עצמאי בו הוא משמש כ"סופר צללים" ומספר סיפורי חיים. הוא מבקש לכתוב על מקרה רצח שקרה בקיבוץ לפני עשרות שנים, מקרה שסופר גם בעיתונות. החומר שמור בכספת הקיבוץ. הוא, וגם מזכיר הקיבוץ, "לוחצים" עלי לפתוח אותו. ישנם בני משפחה שקרוב המשפחה שלהם נרצח, החיים אתנו בקיבוץ, ואני לא מעוניינת "לפתוח להם את הצלקות". מה הדין?

ויש תשובה: עו"ד גיל דגן ("שלמה כהן ושות'") אומר שככל שלא מדובר בסוגיות של ביטחון המדינה, לא מוכרת הוראת דין שמגדירה תקופת זמן בה חומר ארכיוני הוא חסוי. כמובן שבזמן שמתקיימת חקירה פלילית אין לחשוף חומר שכזה, כדי שלא לבצע עבירה של "שיבוש הליכי משפט".

עו"ד דגן מציין כי בחוק הארכיונים, החל על ארכיונים ציבוריים של המדינה, נקבע שחומר בענייני הפרט של אדם ומסמכים אישיים - חסויים למשך שבעים שנים ממועד היווצרותו, ושחומר "רגיש" של רשות מקומית חסוי לפי חוק הארכיונים למשך 15 שנים ממועד היווצרותם. אך, כאמור, אין הוראה שכזו לעניין "ארכיונים פרטיים".

הקיבוץ הוא גוף פרטי שרשאי להחליט מה ייעשה בחומר המצוי בארכיונו. בשאלת החשיפה מתקיימים שיקולים שונים. מחד גיסא, אם מדובר בעניין ציבורי שכבר פורסם בתקשורת הארצית, יש טעם לחשוף אותו בחלוף עשרות שנים; מאידך גיסא, אם עלול הפרסום לפגוע גם היום בפרטיותם או בשמם הטוב של אנשים, כולל אנשים שנפטרו - יש לכך משקל נכבד במסגרת השיקולים שלא לפרסם באופן מלא או חלקי, ורצוי לעשות זאת בהסכמה עם האנשים הנוגעים בדבר. אך אלה הם, כאמור, שיקולים פנים-קיבוציים.

עו"ד דגן מוסיף כי ב"חוק חופש המידע", החל על רשויות ציבוריות (קיבוץ אינו רשות ציבורית לעניין חוק זה), נקבע במפורש פטור לרשות הציבורית מגילוי מידע שיש בו כדי לפגוע בצנעת הפרט של נפטר, ומכך, קל וחומר, ניתן ללמוד שקיבוץ, כתאגיד פרטי, אינו מחויב למסור מידע כזה.

למזכיר אצלנו יש עניין לגעת בסיפורים עלומים, גם אם הם רגישים. האם בסמכותה של המזכירות להחליט על חיסיון חומרים או חשיפתם, באופן שרירותי, גם אם הארכיונאי סבור אחרת?

ויש תשובה: המזכיר הוא נושא תפקיד בקיבוץ, אומר עו"ד דגן, ועל כל החלטה שלו, כולל בעניין חשיפת מידע, ניתן לערער, בדרך כלל, בפני הוועד (שיכול לשנות את החלטות המזכיר). על החלטות הוועד ניתן לערער בפני האסיפה (שיכולה לשנות את החלטות הוועד). מי שחושף מידע שפוגע בפרטיות או מביא להוצאת לשון הרע, חושף את עצמו לתביעה.

לארכיונאי אין שיקול דעת עצמאי אם לחשוף חומר או להחליט להטיל עליו חיסיון אם החלטות המזכירות שונות מדעתם. כחבר קיבוץ, כפוף הארכיונאי להחלטות רשויות הקיבוץ. אם רשויות הקיבוץ מחליטות לחשוף חומר - הנחיה זו מחייבת, ככלל, גם את הארכיונאי. אם חושש הארכיונאי מפגיעה בפרטיות, הוא יכול לבקש כתב שיפוי מהקיבוץ למקרה של תביעה אישית נגדו.

בארכיון מצויים פרוטוקולים של שיחות מזכירות. חבר קיבוץ, מזכיר לשעבר, שעוסק בכתיבת סיפורים, מבקש לעיין בפרוטוקולים (לאו דווקא מהתקופה בה היה מזכיר). יש בחומרים האלה דיונים אישיים על חברים, ואני לא מעוניינת לחשוף אותם. מה עושים?

ויש תשובה: צריך להבחין בין מסמכים רשמיים של הקיבוץ, כדוגמת פרוטוקול אסיפה או פרוטוקול מזכירות, שיש לכל חבר זכות לעיין בהם מכוח הוראות הדין, לבין מסמכים אחרים, ודאי מסמכים הקשורים בחבר מסוים, שאין מקום לחשוף אותם ללא הסכמת החבר, או עיזבונו של החבר (במקרה שהחבר כבר נפטר).

עו"ד דגן מוסיף כי ישנם קיבוצים שבהם אין מסתפקים בפרוטוקול תמציתי (שהוא הפרוטוקול הרשמי לפי דרישת רשם האגודות), אלא מייצרים מעין תמלול נוסף, מפורט, של ישיבות הוועד. חלוקות הדעות בקרב המשפטנים אם תמלול הישיבות מהווה מסמך החייב בחשיפה, ויש הגורסים שהוא מיותר לחלוטין ורק "מעורר בעיות".

אין ספק כי הפרוטוקול הרשמי, שכולל בתמצית את סדר היום ואת ההחלטות - חייב בגילוי ובעיון, לפי בקשת חבר. לעומת זאת, סבור עו"ד דגן כי תמלול, אם קיים, ובפרט כזה שנכל