מעשה בהסכם שכירות שנעלם, לטענת קיבוץ בית השיטה, לאחר חתימתו, ובנספחים להסכם, לגביהם טוען הקיבוץ לחשד כי זויפו; מעשה בהסכם להרשאה למגורים, לגביו טוען הקיבוץ כי הופר.

עוד מקרים של פינוי בקיבוצים:
מעברות: בן זוג של חברת קיבוץ חויב להתפנות
האון: הצעירים מוחים על "צווי פינוי" נגדם
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מעשה בשוכר שהקיבוץ טוען כי "הציב בשטח הקיבוץ מחסן, מכולה, גרוטאות, וכמה כלבי שמירה גדולים ורועשים המטרידים את חברי הקיבוץ, ולא שילם תשלומים אותם חייב היה לשלם בגין השימוש בנכס"; מעשה בנתבע הטוען כי הקיבוץ השכיר לו מבנה ("פאב-לול") אותו הוא החל לשפץ, ובו הוא יכול לאחסן את ציודו הרב ואת כלביו. מבנה גדול, הוא טוען, הושכר לו, ולא רק מאה מ"ר, כטענת הקיבוץ.

בקיצור, פרקים ציוריים מסיפור אחד הובאו לפני השופטת אינעאם דחלה-שרקאוי, מבית משפט השלום בבית שאן, שנדרשה לשמוע שבעה עדים ולקרוא חוות דעת גרפולוגית, כדי להגיע להכרעה.

בית-השיטה אומר בבית המשפט כי "בנסיבות לא ברורות, ההסכם המקורי או העתק מלא של ההסכם עליו חתם עם הנתבע נעלם ממשרדי הקיבוץ", ולכן פנה לנתבע כדי לקבל ממנו את ההסכם המקורי, אך לא נענה.

רק לאחר פניות רבות, ממשיך בית-השיטה, העביר לו הנתבע "הסכם עם נספח", ממנו עולה כי יש לנתבע אופציה להמשיך ולשכור את הנכס לחמש שנים נוספות. על אלה, טוען בית-השיטה, "מתנוססת חתימת נציגת הקיבוץ על גבי חותמת הקיבוץ, אשר נחשדות כמזויפות".

באמצעות עו"ד גיל עוז ("עוז, לוטן - עורכי דין") טוען בית-השיטה כי הנתבע "הפר את ההסכם הפרה יסודית ונהג שלא בתום לב, ועל כן ההסכם עמו בטל ומבוטל, ועליו לפנות את הנכס".

הנתבע, באמצעות עו"ד משה בנימין, מספר כי קיבל מבנה ללא כל תשתית חשמל, מים, ביוב ושירותים, הרוס ומוזנח, שלגביו סוכם כי ישכור אותו למגורים ולאחסנה.

במשך שלושה חודשים, טוען הנתבע, הוא "שיפץ את המבנה כולו לעיני חברי הקיבוץ",
וגם בכך יש להעיד, הוא אומר, שההסכם "היה על המבנה כולו, ולא על 100 מטרים בלבד".

הוא מכחיש כי הפר את ההסכם או כי זה זויף, ואומר שהכלבים שלו אינם מפריעים, משום ש"המבנה נמצא באזור התעשייה של הקיבוץ, המרוחק בין 200 ל-300 מטרים מבית המגורים הראשון". לטענתו, בעת המו"מ הוא מסר למנהלת ההשכרות כי ברשותו שישה כלבים שבכוונתו להביא עמו, וכי היא לא הביעה התנגדות לכך.

המומחה הגרפולוגי מוצא כי ישנן בנספח תוספות (ובהן המילים: "כל המבנה" ומחיקת הספרות "100" במקום המציין את שטח המבנה), הכתובות בדיו עבה יותר, ובגוון שונה משאר הכיתוב בהסכם. לדעתו, הם הוספו במועד מאוחר לחתימת המסמך.

השופטת קובעת כי ההסכם המקורי, ללא התוספת, הוא המחייב. היא משתכנעת שלנתבע הושכרו רק מאה מ"ר מתוך המבנה וכי לא ניתנה לו רשות לעשות שימוש מחוצה לו ולהציב שם מבנים, שלושה קונטיינרים ומיטלטלין אחרים, כפי שעשה, ובכך היא קובעת, הוא הפר את ההסכם עם הקיבוץ. היא גם מוצאת כי "לאורך תקופה, לא שילם הנתבע דמי שימוש עבור הנכס".

השופטת פוסקת כי לנוכח מעשיו של הנתבע קמה לבית-השיטה זכות לסיים את ההסכם, והיא מורה לנתבע לפנות את המקרקעין בתוך שלושים ימים, ולשלם לקיבוץ 5,847 ש"ח, הוצאות המשפט.