איך יחלקו בני זוג בקיבוץ, שנפרדות דרכיו, זכויות לשיוך דירה, שטרם שויכה בפועל וטרם נרשמה על שמם, כאשר הם מחזיקים ביחד (או נכון יותר לומר, החזיקו) בדירה שקיבלו מהקיבוץ, וקיימת החלטה של הקיבוץ בדבר שיוך עתידי?

עוד על גירושין וקיבוצים:
גירושין בקיבוץ - הסדרי ראייה מפורטים לאב ובתו
איך "נכון" להתגרש בקיבוץ
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

נקדים ונאמר שהמקרה שונה מזה שהיה לאחרונה בקיבוץ גבעת חיים-איחוד, בו פסק בית המשפט העליון. שם מדובר היה בבני זוג שנפרדו קודם ל"מועד הקובע" לשיוך דירות בקיבוצם, ונפסק שהם זכאים לשיוך של שתי דירות נפרדות, אחת לכל אחד מהם. כאן התרחש הפירוד לאחר המועד הקובע לשיוך דירות, והשאלה המשפטית שעלתה היתה כיצד יחלקו שני בני הזוג - לאחר שנפרדו - בדירה האחת שקיבלו.

נפתח בהסבר קצר: "חוק יחסי ממון בין בני זוג", שחל על זוגות שנישאו לאחר 1.1.1974, קובע כי אם לא עשו בני הזוג "הסדר ממון", ואם ההסכם אינו קובע אחרת - כי אז יחול עליהם "הסדר איזון המשאבים". לפי הסדר זה, לעת פקיעת הנישואים זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג שנצברו על-ידם ממועד הנישואים ועד למועד הקובע.

הנה כי כן, שוב מגיע "מועד קובע" (מסוג חדש) למערכת היחסים בקיבוץ, והפעם בין בני זוג חברי קיבוץ. המועד הקובע, לעניין "איזון המשאבים", נקבע בהתאם לנסיבות, וחשיבותו רבה, שכן בכל נקודת זמן עשוי היקף הזכויות להשתנות.

השופט אסף זגורי, מבית המשפט לענייני משפחה בטבריה, מתאר כי התובעת (אותה הוא מכנה "האישה"), הגישה תביעה רכושית נגד הנתבע (אותו הוא מכנה: "האיש"). בני הזוג נישאו, מתאר השופט, וחיו בדירת האיש, שקיבלו מקיבוצו.

במהלך הדיון המשפטי הם הסכימו שהמועד הקובע לצורכי איזון המשאבים יהיה 31.8.2009, שהוא "מועד הקרע" ביניהם, שתקופה לאחריו הם חדלו לגור תחת קורת גג אחת. במסגרת הדיון באיזון המשאבים, טוען האיש כי על האישה להעביר לידיו דמי שימוש ראויים בגין מגוריה הבלעדיים בדירה בקיבוץ (שהיא גם מיועדת לשיוך). מנגד, טוענת האישה כי לה הזכויות הבלעדיות בדירה.

השופט מוצא כי בקיבוץ החל הליך של שיוך דירות, שטרם הסתיים. לכן, בתקופה זו, שהיא "תקופת ביניים", המקרקעין הם עדיין ברשות הקיבוץ ועדיין אין למי מהצדדים זכות של ממש בדירה, לא זכות קניין או עילת תביעה, וגם לא תביעה ל"פירוק שיתוף".

במועד הקובע בקיבוץ לעניין השיוך נחשבו השניים כבית אב אחד, וכך גם דווחו לוועדת הפרוגרמות של משרד החקלאות. השופט מעיין בחוות דעת שכתב משרד עורכי הדין "שלמה כהן ושות'", המלווה את הקיבוץ במהלכי השיוך, לפיה, בהתאם לתקנון הקיבוץ והחלטותיו, "זוג חברים שהתגוררו בדירה משותפת ביום הקובע, יהיו זכאים לשיוך דירה זו יחדיו, במועד בו הקיבוץ ישלים את תהליך השיוך".

"אם זו ההתייחסות של בעל הקניין (הקיבוץ) עצמו", אומר השופט, "הרי הצדדים נתפשים כבעלי זכויות שוות בדירה, ואין בפרידה או בגירושיהם כדי להביא לשלילת זכאות מי מהם בדירה שתשויך בעתיד כדירה השייכת לשניהם. מאחר שהשניים זכאים לשיוך דירה אחת בלבד לשניהם, הרי 'ההתחשבנות' לגבי הדירה היא רק במישור הפנימי, בין בני הזוג - במיוחד כשהקיבוץ לא צורף כצד להליך.

"אין בכך שהאישה עושה שימוש בלעדי בדירה, כדי לפגוע או לשלול את זכויות האיש בדירה. על הצדדים חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, והואיל והתייחסות הקיבוץ אליהם היא כאל תא משפחתי אחד הזכאי לשיוך עתידי,
הרי שעל פניו יש לקבוע שהדירה משותפת". אם וכאשר תשויך הדירה ותירשם על שם שני הצדדים, פוסק השופט, יהיו הדירה והזכויות בה שייכים לשני הצדדים, בחלקים שווים.

עוד דוחה השופט את תביעתו של האיש לדמי שימוש שתשלם לו האישה, כמי שמשתמשת בדירה מאז הפירוד. הוא מסביר כי לפי החלטות הקיבוץ, כל עוד לא הושלם הליך השיוך "נותר הקיבוץ בעל הזכויות הקנייניות בדירה, והאיש איננו הבעלים של הדירה אלא בר-רשות בה, ואין עומדת לו הזכות לדרוש דמי שימוש".

השופט מוסיף כי האיש קיבל דירה חלופית מהקיבוץ, ו"משכך, מה לו כי ילין ויתבע דמי שימוש, ועוד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אמנם האישה נהנית מהדירה, אך האיש בהחלט לא חסר", מסיים השופט את פסיקתו, לא לפני שהוא קובע בעניין חשוב נוסף: "כלבם המשותף של הצדדים - יישאר באחריות בלעדית של האישה".