"התובעת לא הוכיחה כי לפי תקנון קיבוץ שדות ים, אנוס הוא לקבלה כחברה. התובעת קשורה בהסכם הגישור, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואין עילה שבדין לפיה יכולה היא לשנות את טעמה ולדרוש כעת שהקיבוץ יקבלנה כחברה בו", פוסק השופט ד"ר עדי זרנקין, מבית המשפט המחוזי בחיפה, בדחותו תביעה של בת קיבוץ שדות-ים, שעתרה לבית המשפט בתביעה להחזירה לקיבוץ כחברה או כתלויה בחבר קיבוץ.

עוד על בעלי מוגבלויות בקיבוצים:
עין המפרץ: גם חולי נפש יכולים להיות חברי קיבוץ
"להבטיח את זכויות בעלי המוגבלויות גם בקיבוץ המתחדש"
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הסיפור המשפטי עצוב. תחילתו בהסכמה, ומשכך, גם התוצאה (כמעט) ידועה מראש. התובעת בת קיבוץ, נכה בשיעור של 100% בשל מחלה שחלתה בה בגיל שנתיים בערך. אביה ושני אחיה הם חברי הקיבוץ. אמה מתגוררת מחוץ לקיבוץ, לאחר שבני הזוג התגרשו. התובעת גדלה בקיבוץ, נישאה וילדה בת. לפני כ-14 שנים בחרה לעבור עם משפחתה ולהתגורר אצל האם.

לדבריה, עשתה זאת כתוצאה ממשבר נפשי ממנו סבלה בעקבות התנכלויות ואלימות מילולית מצד חברי הקיבוץ. הליכים שהתנהלו בבית משפט לענייני משפחה בין התובעת לבין הוריה והקיבוץ, הסתיימו בהסכם גישור בו נקבע: "התובעת ומשפחתה יתגוררו בקרבת האם, שתלווה ותדאג לניהול חייהם כפי שיידרש".

בתמורה לכך התחייבו הקיבוץ והאב לשלם לתובעת 4,000 ש"ח מדי חודש, צמודים למדד, עד שתגיע התובעת לגיל 65. בהסכם נקבע שהוא "מחסל באופן סופי את הסכסוכים שבין הצדדים" וכי "לא תהיינה להם עוד תביעות". השופטת, בבית המשפט לענייני משפחה, אישרה את הסכם הגישור ונתנה לו תוקף של פסק דין, לאחר שנוכחה לדעת כי האם והבת חתמו עליו ללא כל לחץ או כפייה, מרצונן החופשי ולאחר שהבינו את תוכנו.

באמצעות עו"ד יהודה ימין עותרת התובעת לבית המשפט, כדי שהקיבוץ יקבלה כחברה או יכיר בה כתלויה בחבר, מכוח היותו של אביה חבר קיבוץ. לדבריה, למרות פניית האב למזכירות הקיבוץ כי התובעת תתקבל כחברה בו, שדות-ים לא נענה לכך.

לטענתה, אי-קבלתה כחברה בקיבוץ מהווה הפרה של חובת הקיבוץ לנהוג בתום לב, מתוך ערבות הדדית ושוויון. סירובו של שדות-ים לקבל אותה כחברה מהווה גם אפליה וחוסר שוויון אל מול אחיה, "הבריאים בגופם ובנפשם, אותם קיבל הקיבוץ כחברים", מוסיפה התובעת.

בבית המשפט טוענת האם כי "נאלצה לחתום על הסכם הגישור תוך שהיתה נתונה ללחץ כלכלי, וזאת מבלי שהוסברו לה תוכנו ומשמעויותיו המשפטיות". גם גזבר הקיבוץ, באותה עת, מתארת האם, אמר שלא תהיה מניעה לקבל את התובעת חזרה לקיבוץ לכשתרצה בכך. התובעת מספרת כי הקיבוץ מקיים את ההסכם ומעביר את התשלום החודשי כסדרו (ששיעורו כיום הוא כדי 5,000 ש"ח). בנוסף, היא ובעלה מקבלים קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי, בשל נכותם.

קיבוץ שדות-ים, באמצעות עו"ד מרדכי סטורזי, מבקש לדחות את התביעה וטוען כי קיים "מעשה בית-דין", שכן הסכם הגישור, שקיבל תוקף של פסק דין, מהווה הסכמה ברורה ומפורשת של התובעת,
לפיה היא תחיה את חייה מחוץ לקיבוץ והקיבוץ יישא בהוצאותיה. במשך 11 שנים, מאז שנחתם ההסכם, אומר הקיבוץ, שולמו לתובעת כ-700 אלף ש"ח, ואין לה כל זכות לחזור בה מההסכם ולדרוש מהקיבוץ לקבלה כחברה.

השופט מתרשם מעדותו המהימנה של גזבר הקיבוץ דאז, שתיאר לבית המשפט את השתלשלות הדברים שהובילה להסכם הגישור. הגזבר העלה סברה כי "קיים חשש כבד שהאם ניצלה את כספי התובעת, ניהלה בהם עסקים כושלים, נקלעה לחובות וכיום היא מנסה להתחמק מתפקידה וממחויבותה ומבקשת להטיל את נטל התובעת על כתפי הקיבוץ".

השופט אומר כי טענת האם, כאילו הובטח לה שהתובעת תוכל לחזור לקיבוץ בכל עת - היא טענת סרק. מדובר ב"הסכם שתניותיו מנוסחות בצורה מובנת ונהירה, ולפיו התובעת ויתרה על האפשרות להתגורר בקיבוץ". ההסכם נחתם לאחר שמשמעותו הובנה, אומר השופט, דוחה את התביעה ופוסק שלא ניתן "לכפות על הקיבוץ, הר כגיגית, את ביטולו של ההסכם, ואת קבלתה של התובעת כחברה בקיבוץ".