"אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של הזכות לחופש ביטוי, הנחשבת מהזכויות הראשונות שהוכרו כזכות יסוד", אומרת השופטת אוסילה אבו-אסעד, מבית משפט השלום בנצרת, "אך עדיין אין זו זכות מוחלטת, ויש למצוא את האיזון הנכון ואת ההגבלות הנכונות על זכות זו, אל מול זכות הקניין של הקיבוץ במקרקעין שלו ומול זכותו להגן עליהם כנגד מי שמפריע לשימוש בהם ומטריד את חבריו ואורחיו".

עוד על הפגנות וקיבוצים:
התיכוניסטים מהקיבוץ הפגינו: רוצים גדנ"ע
נירים: חבר אחד מפגין נגד השינוי בקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

כך פוסקת השופטת בתביעתו של קיבוץ עין-גב למנוע ממי שהיה חבר הקיבוץ לבצע פעולות מחאה, מתוך שטחי הקיבוץ, נגד הקיבוץ.

מאבקו של משה סרוסי נגד הפסקת החברות של בני המשפחה בעין-גב כבר הגיע לכל ערכאה שיפוטית אפשרית, החל מרשם האגודות השיתופיות וכלה בבית המשפט העליון. זה האחרון דחה את בקשתו לערער ואף את בקשתו החוזרת לעיון חוזר בכך. כך נותרה על כנה ההחלטה כי בני הזוג אינם עוד חברי קיבוץ עין-גב.

סרוסי ורעייתו היו בעברם חברי הקיבוץ, מזכירה השופטת את הרקע לדברים. בשנת 1993 בחרה המשפחה להעביר את מקום מגוריה לדנמרק, באשר רעייתו של משה סרוסי היא אזרחית דנמרק, שהתנדבה בקיבוץ בשנות השמונים של המאה שעברה, התחתנה עם סרוסי בשנת 1985, והתקבלה לחברות בשנת 1986.

סרוסי לא השלים עם ההחלטות שניתנו נגדו, וכאשר מצא עצמו מול שוקת משפטית שבורה, החל נוקט "הליכים נוספים שמטרתם הבעת זעמו ואי-שביעות רצונו מההחלטה שנפלה בעניינו". אחת הדרכים שמצא - עוד במחצית שנת 2012 - היתה מחאה נגד הקיבוץ, "בדמות הפגנות שערך באופן קבוע נגד הקיבוץ, בשטחי הקיבוץ, שבמסגרתן הרים שלטי מחאה", מוסיפה ומתארת השופטת.

מנהלת הקהילה בקיבוץ סיפרה בבית המשפט כי סרוסי "ניהל, הן בתוך שטחי הקיבוץ והן בכניסה לקיבוץ, הפגנות קולניות, הכוללות השמצות נגד הקיבוץ, חברי הקיבוץ ומנהלים", וציינה שיש בכך כדי להוות מטרד לחברי הקיבוץ ולאורחיו. "לקיבוץ נגרם נזק כתוצאה ממעשיו של סרוסי שהפגין בשטח הקיבוץ ליד המסעדה והטריד את האורחים, המבקרים והסועדים", הדגישה. עין-גב הציע כי סרוסי ישמיע את קול צעקתו בסמוך לשערי הקיבוץ או מחוצה להם, אך סרוסי סירב לכך, אומרת השופטת.

באמצעות עורכי הדין עומר כהן ומורן קורן ("שלמה כהן ושות'") מבקש עין-גב לאסור על סרוסי להיכנס לשטחי הקיבוץ. סרוסי, באמצעות עו"ד אורון חדי, טוען כי הוא מוחה כנגד העוול שנגרם לו, אך אין במעשיו כדי לפגוע באיש, להפריע או להפר את הסדר הציבורי. מדובר ב"הפגנות יחיד שקטות באמצעות הצבות שלטים, הן בתוך שטח הקיבוץ והן מחוצה לו". עוד הוא אומר כי בשטחים בהם הוא מפגין אין לעין-גב זכות חזקה, או שמדובר בשטחים ציבוריים.

עו"ד עומר כהן מעלה בפני בית המשפט טענה מעניינת. חופש הביטוי, טוען הפרקליט, "נובע מזכות חוקתית הנוגעת לעניינים שבין אדם פרטי לבין רשויות, אך לא מול גוף פרטי כגון קיבוץ, שאינו גוף ציבורי או שלטוני". בנוסף, מציין הפרקליט כי מחאת סרוסי עולה כדי הפרעה לשימוש במקרקעין של עין-גב, וזה רשאי, כמי שמחזיק בקרקע, לפעול למניעתה.



השופטת אומרת כי הזכות להגן על נכס מקרקעין מפני מי שמפריע לשימוש בו מוקנית למי שמחזיק בפועל בנכס, אף בדרך של עשיית דין עצמית. הגנה זו מושתתת על היסוד של ערך השמירה על שלום הציבור. הקרקע עליה מבצע סרוסי את מחאתו, מתארת השופטת, היא שטח הנמצא בחזקת עין-גב, גם אם היא מוגדרת בהסכם החכירה כשטח ציבורי.

גם אם הניף סרוסי שלטי מחאה בכניסה למסעדה, שלטענתו היא דרך המובילה לחוף ים כנרת - עדיין אין בכך כדי לשלול מעין-גב את הסעד של הגנה על המקרקעין, שכן המסעדה היא בחזקתו וכך גם השביל הסמוך לה. בעניין זה, אומרת השופטת, אין מקום להבחנה בין שטחים פרטיים לציבוריים בקיבוץ, ועין-גב זכאי להגנה בכל השטחים הללו.

השופטת מוצאת כי הפעולות שעושה סרוסי עולות כדי הפרעה לשימוש במקרקעי הקיבוץ, וכי פעולות המחאה בכניסה למסעדה מהוות מטרד ופגיעה במבקרים ובסועדים. משכך, אומרת השופטת, יש לאזן בין זכותו של סרוסי לחופש הביטוי לבין זכויות עין-גב להגנה על המקרקעין וזכות הקניין שלו בהם.

ישנן כאן שתי זכויות חוקתיות שמתנגשות, מסבירה השופטת: הזכות של סרוסי להשמיע את דבריו,
שהיא "זכות חוקתית לחופש הביטוי", מול "זכות הקיבוץ לשמור על קניינו ועל השקט בתוך שטחו הפרטי והציבורי ולמנוע הפרעה והטרדה לאורחים ולתושבי הקיבוץ". גם זכות הקניין של עין-גב היא בעלת מעמד חוקתי, ולכן יש לשאוף לאיזון שיצמצם את הפגיעה בזכויות עצמן.

הדרך לאזן, אומרת השופטת, היא באמצעות הטלת הגבלות על מקום ביצוע המחאה, אך לא מניעתה כליל. "העובדה שהמחאה מו