חברת קיבוץ עינת, ששימשה בתפקיד מזכירה טכנית במזכירות הקיבוץ, נפגעה בתאונת עבודה - נפלה ונחבלה. האם אי-הסדר ששרר במסדרונות המשרדים צריך לפגוע בזכותה לפיצויים, או להפחית מהם, על דרך קביעה שיש לה "אשם תורם" בקרות הנזק?

עוד על תאונות עבודה בקיבוצים:
תאונת עבודה בקיבוץ - מי מפצה את מי
שמיעתו ניזוקה בעבודה, וחבר הקיבוץ הוכר כנכה
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

תחילה, תיאור הדברים: התובעת הלכה במסדרון מזכירות הקיבוץ ונתקלה בארגז קרטון, שהכיל בקבוקי יין והיה מונח מתחת לשולחן, בסמוך למכונת הצילום, ובלט אל מסלול ההליכה. היא נחבלה. אובחנה פגיעה מורכבת בכתפה, שגרמה לה למגבלה משמעותית, ונקבעו לה אחוזי נכות לצמיתות.

באמצעות עו"ד מאיר ברנע היא תובעת פיצויים מהקיבוץ ומחברת "ביטוח חקלאי" (שמיוצגת בידי עו"ד אריה מוסקונה). בעדותה מספרת החברה כי לא היתה זו אחריותה לסדר את השולחן או את אזור מכונת הצילום. לו היתה "מבחינה בקרטון באמצע החדר, והיה באפשרותה להזיזו, היתה עושה כן", היא מוסיפה, ומסבירה כי ההחלטה לסיים את תפקידה כעובדת המזכירות היתה שלה, מכיוון שחשה שאינה עושה עוד את תפקידה כהלכה לנוכח מוגבלותה.

השופטת אשרית רוטקופף, מבית משפט השלום בפתח-תקווה, פוסקת כי אין זה משנה "אם התובעת נתקלה בקצה של קרטון בקבוקי יין או בקרטון של נייר צילום, אשר הונח מתחת לשולחן", ומוצאת כי "בהתנהלות הקיבוץ נפל פגם בכל הקשור להנהגת שיטת עבודה או נוהל עבודה מסודר, באשר לסדר וניקיון בשטח הציבורי של מזכירות הקיבוץ" (פרט לניקיון שבוצע פעם בשבוע על ידי מנקה).

נראה כי ואקום זה בהתנהלות הקיבוץ הביא לכך שלא הונהגו נהלים מסודרים, ושבאזור מכונת הצילום והשולחן לא שרר סדר. השופטת קובעת: "יש לתת אמון בעדות התובעת ולקבוע כי בעת קרות התאונה, היה המסדרון חסום ברובו על ידי אורחים שהגיעו למזכירות.

"במצב זה נותר לתובעת שטח צר למעבר, וכדי שלא להזיז את האורחים, נאלצה לעבור בסמוך לשולחן. מאחר שקצה של ארגז בלט מתחת לשולחן, נתקלה התובעת בארגז ונפלה אפיים ארצה". מכאן, מטילה השופטת את מלוא האחריות לאירוע התאונה על הקיבוץ - ללא כל "אשם תורם" מצד התובעת, כפי שביקשה לקבוע חברת הביטוח.

"ניתן היה למנוע באמצעים פשוטים את הסיכון" במקום העבודה, אומרת השופטת,
"באמצעות קביעת נוהלי עבודה מסודרים באשר לגורם האחראי לסדר באזור מכונת הצילום והשולחן, התקנת מקום אחסון מסודר ואכיפת הסדר במקום. כל אלה היו מונעים את קרות התאונה".

לעת פסיקת הפיצוי, מתברר כי הפסקת העבודה במזכירות, ביוזמת החברה-התובעת, היתה בעוכריה. השופטת קובעת כי הפסד השכר שנגרם לתובעת כתוצאה מהפסקת העבודה במזכירות לא היה קשור לתאונה. השופטת פוסקת לתובעת פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור נכותה התפקודית, אך אומרת כי "מאחר שהתובעת היא זו אשר הפסיקה את עבודתה, ללא קשר לתאונה, יש לפסוק מתוך הסכום שיתקבל, מחצית הסכום".

השופטת מוסיפה לפיצויים שנפסקו פיצוי בגין הוצאות שונות, עזרה שהתובעת תזדקק לה, ובעד הטיפולים הרפואיים הממושכים להם נזקקה. מאחר שהאירוע הוכר כתאונת עבודה והתובעת מקבלת תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, פוסקת השופטת שיש להפחית את שיעורם מהפיצוי הכולל לו זכאית התובעת, ועל חברת הביטוח להוסיף ולשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בשיעור 24% מסכום הפיצוי.