"תאונות אינן קורות - הן נגרמות" אומרת קלישאה ידועה. לפחות בכל הקשור ל"תאונות בעבודה", אמצעי בטיחות יכולים להקטין את החשיפה לתאונה.

עוד על תאונות עבודה בקיבוצים:
כברי: עובד נפצע במפעל הקיבוץ, מי אחראי?
בית המשפט לא הכיר באירוע לב כתאונת עבודה
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

זה שנים שקיבוץ יגור מעסיק קבלן עצמאי, לפי חוזה קבלנות, בביצוע עבודות קטיף ואיסוף בצל. התובעת, שהועסקה אצל הקבלן בעבודה זו בשדה הבצל בקיבוץ יגור, נפגעה ביוני 2008 בעינה השמאלית, במהלך עבודתה.

אין לדעת ממה נפגעה התובעת, מ"ענפים" או "מקלות" שהיו על פני השטח, כעדותה, או מ"גוף זר", אבק או גרגרי עפר שחדרו לעינה בעת שהתכופפה לאסוף בצל. הביטוח הלאומי הכיר באירוע כ"תאונת עבודה" והחל לשלם לה תגמולים.

עתה היא תובעת, בבית משפט השלום בחיפה, באמצעות עו"ד שפרלינג, פיצויי נזיקין מאת הקבלן (שהעסיק אותה ואשר יוצג על ידי עו"ד סלים כנאענה), מקיבוץ יגור, שהוא מזמין העבודה והבעלים של השדה בו עבדה התובעת, ומחברת "ביטוח חקלאי" - המבטחת של הקיבוץ, שיוצגו בידי משרד "הוד, סוקול ושות' עורכי דין".

לפי הסיכום שבין הקבלן לקיבוץ, על הקבלן היה להעסיק עובדים משלו, אם כי הקיבוץ קבע את קצב העבודה לפי דרישות מזמיני היבול. מדובר בעבודה פשוטה שהתובעת הכירה היטב. מי אחראי לפצות את העובדת? הקבלן? הקיבוץ? או אולי העובדת-התובעת אחראית לנזק שנגרם לה? האם על הקיבוץ לוודא שהקבלן נוקט אמצעי בטיחות?

נפתח בקבלן. למעביד, אומרת השופטת אריקה פריאל, "אחריות מוגברת כלפי עובדיו ומוטלת עליו חובת זהירות כלפי העובדים, הכוללת גם חובה להנהיג שיטת עבודה נאותה ובטוחה, לספק אמצעי מיגון נאותים, לקיים הדרכות ולפקח עליהן".

אכן, מסבירה השופטת, "פגיעת עובד במהלך עבודתו אינה מטילה בהכרח אחריות על המעביד. זו תוטל רק אם המעביד היה יכול לצפות את קרות התאונה ולמנוע אותה על־ידי נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים".

עבודת איסוף הבצל, מתארת השופטת, "מבוצעת תחת כיפת השמים, כשעיני העובדים חשופות למפגעים שונים - צמחייה קוצנית, חרקים, אבנים, חול, רגבי אדמה, שרוח נושבת או מעופם הטבעי יכולים לקרבם אליהם. בתנאי עבודה אלה, האפשרות של חדירת גוף זר לעין היא בגדר הצפוי, לא כל שכן אם העבודה מתבצעת כשהעובדת רכונה ופניה קרובות לפני הקרקע".

פגיעה בעיני העובדים, בסוג עבודה שכזה, אומרת השופטת, היא בגדר הצפוי, ומכאן היתה זו חובתו של הקבלן לספק לעובדיו אמצעי הגנה יעילים, כמו משקפי מגן שימנעו חדירת גוף זר לעיניהם, מה גם שזהו אמצעי זול ויעיל למניעת הנזק או לצמצומו. משלא עשה זאת הקבלן, מוצאת השופטת, הרי הוא אחראי לקרות התאונה.

ומהי אחריותו של הקיבוץ, כמזמין העבודה? פקודת הנזיקין, אומרת השופטת, קובעת כי "מזמין" (קיבוץ יגור, במקרה זה), המתקשר בחוזה עם קבלן עצמאי, כדי שזה יבצע למענו עבודה מסוימת, "אינו חב בגין עוולה המתרחשת תוך כדי עשיית אותה עבודה". מכאן שהאחריות היא על הקבלן מבצע העבודה.

האם אחראי הקיבוץ מתוקף היותו "המחזיק במקרקעין", שאז יש לו "חובת זהירות כלפי המבקר במקרקעין"? לחובה זו גבולות, מבהירה השופטת, ופוסקת: "אין לייחס אחריות לקיבוץ, כמזמין העבודה או כמחזיק במקרקעין".

האם תרמה העובדת באשמתה לקרות התאונה? השופטת דוחה גם טענה זו של הקבלן,
ואומרת שהעובדת ביצעה את עבודתה לפי דרישות הקבלן ובשיטה שהנהיג. היא גם העידה כי לא דרשה מהקבלן משקפי מגן או אמצעי הגנה אחר, מחשש לפיטוריה.

השופטת עורכת את חישוב נזקיה של התובעת, לפי חישוב שכר מינימום ועל בסיס נכות בשיעור 30%, עד הגיעה לגיל 67. לכך היא מוסיפה פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות, הוצאות רפואיות ואחרות, כאב וסבל, ובסך הכל 688,515 ש"ח. מסכום זה מנוכים תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך 280,665 ש"ח, כך שהקבלן מחויב לשלם לתובעת 407,850 ש"ח ועוד שכר טרחת עורכי דין, בשיעור 17% מהסכום שנפסק.

השופטת דוחה את התביעה נגד הקיבוץ ונגד ביטוח-חקלאי, ומחייבת את הקבלן לשלם להם את שכר טרחת הפרקליטים, בסך 20 אלף ש"ח.