בשני מסלולים נדרש בית המשפט המחוזי בחיפה ללכת, כדי להגיע להכרעה בתביעה שהגיש בן קיבוץ בית אורן נגד קיבוצו. האחד ב"מסלול בנים", והשני ב"מסלול בנים בהמתנה". לצד המסלולים עמדו שני תמרורים: האחד - הסטטוס הנחשק: "חבר קיבוץ ותיק", כלומר מי שהיה חבר קיבוץ בית-אורן במועד הקובע, 26.7.1995, והתמרור השני - "חבר חדש", כלומר מי שהתקבל לחברות לאחר המועד הקובע.

עוד על מעמד החברות בקיבוצים:
תקדים: פקיעת חברות בשל אי מגורים בקיבוץ
הוצאו מהקיבוץ לא כדין - ויקבלו פיצוי
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

באמצעות עו"ד ישראל אהרוני טוען בן הקיבוץ שניתנה לו התחייבות אשר מכוחה הוא זכאי להכרה כ"חבר ותיק", ומשכך יש גם להשיב לו 78 אלף ש"ח ששילם בעד דמי שכירות לדירה בקיבוץ במשך תקופה, שכן לא נמנה עם חברי הקיבוץ.

הבן-התובע, שהוריו נמנים עם החברים הוותיקים בקיבוץ, מתאר כי בשנת 1991 נסע לחו"ל. בשובו ארצה, שנים מספר לאחר מכן, מצא כי עוד בשנת 1995, כשנה או יותר לפני חזרתו, קיבל הקיבוץ החלטה בדבר "היום הקובע" לעניין שינוי אורחות החיים בקיבוץ וזכויות חברי הקיבוץ. מאוחר יותר, בשנת 2008, אושר נוהל קליטת בנים, המסדיר את קליטתם לחברות של בנים או בנות שהוריהם היו חברי הקיבוץ ביום הקובע.

על יסוד הנוהל הזה נחתם הסכם בין בית-אורן והתובע, לפיו התקבל התובע כחבר בקיבוץ, ומכאן שמעמדו הוא של "חבר חדש". התובע מספר כי קודם ליציאתו לחו"ל אמר לו מזכיר הקיבוץ דאז, שכאשר ישוב ארצה יתקבל כחבר, ולכן השינויים שחלו בהחלטות ובמסלולים - מהווים הפרה של ההתחייבות שניתנה לו.

באמצעות עורכי הדין גיורא מיכאלי ואסף שימשי טוען בית-אורן כי לא זו בלבד שהתיישנה תביעתו של התובע, אלא על יסוד חתימתו על ההסכם - אין לו כל עילת תביעה נגד הקיבוץ, מה עוד שלמונח "מסלול בנים", שעליו ביקש התובע להסתמך, אין ערך נורמטיבי המקנה זכויות.

השופט אלכס קיסרי דוחה את תביעת הבן, לנוכח התיישנות עילת התביעה. כאשר שב התובע לישראל הוא כבר ידע שהתקבלה בקיבוץ החלטה לגבי המועד הקובע ודרך הקבלה לחברות. התובע ידע, כפי שגם העיד, מוסיף השופט, כי ההסדר של "מסלול הבנים" שוב אינו מתקיים ובמקומו בא הסדר "בנים בהמתנה". התביעה שהגיש התובע בשנת 2011, אומר השופט קיסרי, התיישנה, אם כן, בסוף שנת 2003, ולכן אין מנוס מדחייתה.

השופט מתייחס גם לטענה כי עת יצא התובע לחו"ל היתה בכיסו התחייבות בדבר קבלתו לחברות. לא היתה כאן התחייבות או הבטחה, אומר השופט. כל שקיבל התובע מהמזכיר היה הסבר על מהות "הסדר הבנים", ואמירה כי אם "ישוב הביתה" לכל המאוחר בגיל 28, יהיה זכאי לפנות כדי לההתקבל כחבר.

"מסלול בנים", מחלץ השופט מתוך הראיות שלפניו, הוא מסלול בו יכולים לבחור בנים אחרי צבא, "שיוצאים ועובדים בחוץ ומרוויחים כסף כדי לטייל בעולם". בגיל 28 עליהם לחזור לקיבוץ ולהתקבל לחברות, אם הם רוצים בכך. אלה שהיו במסלול זה עד 1995, חזרו והתקבלו, והיו ל"חברים ותיקים".

בנים שחזרו לאחר ההחלטה משנת 1995 - הופנו למסלול בנים בהמתנה. לא זו בלבד שלא היתה בהסדר כל התחייבות שלא יחול בו שינוי, אלא גם לפי הסדר זה, מדגיש השופט, קבלה לחברות טעונה הצבעה של האסיפה,
ואין בהיות הבנים "בתוך ההסדר, כדי להבטיח את קבלתם לחברות".

השופט מוסיף כי גם התובע אינו טוען שמזכיר הקיבוץ דאז "התחייב כלפיו שהתנאים הקיימים באותה עת אינם יכולים להשתנות". בכל מקרה, עם שובו של התובע לקיבוץ היה עליו לעמוד בדרישות התקנון לעניין הקבלה לחברות כפי שהיו באותה עת, ולא הוכח כי החלטות הקיבוץ משנת 1995 הפרו התחייבות שניתנה לתובע.

התייחסות מעניינת נוספת בפסק הדין מצויה בהשוואה שעושה השופט בין טענות התובע לעניין "ההתחייבות", שהוא טוען כי קיבל ממזכיר הקיבוץ, לבין תביעה על יסוד "הבטחה שלטונית". השופט מציין כי גם "תביעה מעין זו מצריכה הוכחה, במידת הוודאות הנדרשת - הן לתוכן ההבטחה, הן לסמכותו של נותן ההבטחה לתת אותה, והן לעובדת ההסתמכות על ההבטחה", אך במקרה זה לא הוכחו כל אלה.

ההחלטות שקיבל בית-אורן נבעו "מהכורח להתאים את אורחות החיים בקיבוץ למציאות החברתית והכלכלית המשתנה". הקיבוץ טען, ובצדק, מציין השופט, "שהתובע לא טען כנגד תוקף החלטות האסיפה, העומדות ביסודם של השינויים שחלו, ובכללם תנאי קליטתם של בנים בקיבוץ. משכך, גם בהיבט זה יש לדחות את התביעה", פוסק השופט, ומחייב את התובע לשלם לקיבוץ שכר טרחת עורכי דין בסך 7,500 ש"ח.