בעוד התנועה הקיבוצית נערכת להתמודדות נוספת באשר לזכויות בקרקע, הפעם על "היתרי בנייה" ו"מסלולי שיוך" - מציג בית המשפט התייחסות עקרונית אל "חכירה לדורות" של קרקע חקלאית.

עוד ענייני קרקע מקיבוצים:
קיבוצים עם פרויקט סולארי עלולים לאבד קרקעות
מגל: הקיבוץ לא יפוצה על קרקע שהשיב למִנהל
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

החלטה 361 של מועצת מקרקעי ישראל, שכותרתה "החכרת קרקע לדורות לקיבוצים", קובעת כי תקופת החכירה תהיה (לפי סעיף 3א' ב"חוזה קיבוץ"): "ארבעים ותשע שנה, והיא תתחדש בתום 49 שנים ל-49 שנים נוספות".

ומהו המנגנון לחידוש: "בתום תקופת החכירה הראשונה, חייב המנהל, לפי בקשת הקיבוץ, לחדש את חוזה החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים, לפי התנאים שיהיו נוהגים אז אצל המנהל לגבי החכרת קרקע לקיבוצים, למטרות חכירה דומות" (משק חקלאי ומפעל). וכיצד זה ייעשה: "חידוש החוזה לתקופה נוספת יהיה על ידי חתימת הצדדים על חוזה חכירה חדש".

בהתרשמות ראשונית, מעוררת הוראה זו שתי שאלות מקדמיות. הראשונה - טכנית, שהיא בחזקת רב הנסתר על הנגלה: מהם התנאים שיהיו נהוגים בעתיד בעת חידוש החכירה לגבי החכרת קרקע לקיבוצים; והרי חדשות לבקרים שומעים אנו על כרסום בזכויות הקיבוצים בקרקע. השנייה - מהותית: כלום יכלול החוזה החדש, פעם נוספת, את התניה של חידוש בתום 49 שנים, וכך הלאה למשך דורות, או שמא מוצתה הזכות לעת החידוש.

הפסיקה אמנם קבעה לא אחת ש"אין הבדל בפועל בין בעלות לבין חכירה לתקופות ארוכות", וש"חכירה לדורות - במיוחד לתקופה ממושכת - קרובה במהותה לבעלות יותר מאשר לשכירות, ותכונות אלה מוענקות לה דרך התחייבויות חוזיות", אך עדיין תחומות כל אלה לתקופות החכירה, שהזכות להענקתן, בחוזי החכירה לקיבוצים ואף למושבים, מצויה לעת הזו בידי רשות מקרקעי ישראל.

פרשנות היסטורית
אביו של בעל נחלה בכפר מל"ל התיישב בכפר בשנת 1921 וקיבל חוזה חכירה מ"הקרן הקיימת לישראל", שנכללה בו "תניית האופציה", לפיה: "בתום תקופת חכירה של ארבעים ותשע השנים הראשונות - מקבל החוכר זכות קדימה לחידוש זכות החכירה באותם התנאים לתקופה חדשה של ארבעים ותשע שנים, שניות".

הזכויות בנחלה הועברו לבן - שמבקש, לאחר שהסתיימה תקופת החכירה הראשונה, לחדש את חוזה החכירה לתקופת חכירה נוספת ב"אותם תנאים", לרבות סעיף האופציה. המנהל אמנם מסכים לחדש את החוזה המקורי "באותם תנאים", אך ללא התניה לאופציה נוספת.

באמצעות עורכי הדין חיים עדיני ועמירם עדיני עותר הבן לבית המשפט המחוזי מרכז. השופט אברהם יעקב משרטט את השאלה העומדת לדיון ובוחן אותה בהיבט הפרשני של ההוראה, אך גם בהיבט היסטורי ("כדי ללמוד על כוונת הצדדים"): "האם מקנה החוזה המקורי למבקש זכות לחדש את החכירה בנחלה, 'באותם תנאים', לרבות החלתה של אופציית חידוש הזכות, גם במסגרת חוזה חדש שייחתם לתקופת חכירה נוספת".

לטענת התובע, כוללת בחובה הזכות לחידוש "באותם תנאים" גם את זכות החידוש לתקופת חכירה נוספת, עת תסתיים החכירה. "מטרתו של החוזה המקורי היתה יישוב קבע בארץ ישראל", טוען התובע, ומציין כי לא יעלה על הדעת "שכוונת מנסחי החוזה המקורי היתה שבתום 98 שנות חכירה, תוכל קק"ל לפנות את המתיישבים מהקרקע".

מנגד, לטענת המנהל, באמצעות עורכות הדין גלי בהרב-מיארה ואיריס בורשטיין, אכן מקבל החוכר זכות לחידוש חוזה החכירה באותם תנאים לתקופה נוספת של 49 שנים, "שניות", כלשון ההסכם - הא ותו לא - ואינו זכאי לחידוש הכולל את סעיף האופציה.

פרופ' כץ, היסטוריון המעיד כמומחה בתביעה מטעם המנהל, מתאר כי עד סוף 1931 הופקו גרסאות מספר של חוזי חכירה ליישובים שונים. באחת מהן ניתנה זכות החכירה העוברת בירושה לחידוש, בכל פעם "לתקופה חדשה של 49 שנה, וכן לתקופות הבאות". בגרסה מאוחרת יותר של חוזה החכירה בין קק"ל למתיישבים כבר הושמטו המילים "וכן לתקופות הבאות". לדעתו, כוונת מנסחי החוזה המקורי היתה לא להעניק חוזי חכירה לצמיתות, כדי שלא תושג בעלות על הקרקע.

פרופ' כץ, מציין השופט, משמש "ראש הקתדרה ללימודי תולדות קק"ל, הממומנת על ידי קק"ל, והוא נותן חוות דעת בתביעות נוספות המתנהלות נגד קק"ל והמנהל על ידי מושבים וקיבוצים". בכל מקרה, מעדיף השופט את פרשנותו ההיסטורית של פרופ' כץ לחוזי החכירה על זו של משה (פיטו) בריקמן, יועץ כלכלי שמעיד כמומחה מטעם התובע. זה האחרון, מציין השופט, הבהיר שאינו היסטוריון, והתייחס רק למשמעות הכלכלית של חוזה החכירה.

"סיומה של תקופת החכירה, אין פירושו שהמבקש יסולק מהנחלה בלא כלום, ולא יזכה לפיצוי על השקעותיו בה", אומר השופט. זו שאלה שקק"ל תיאלץ לענות עליה בבוא העת. "מטרת קק"ל היא 'ליישב את הארץ לצמיתות ולהקים יישובי קבע', אך בתום