בירושלים קובעות "הלכות הקבורה" שאין מלינים בה את המת ואין מקימים בה קברים, חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה, שהיו שם מימות הנביאים הראשונים. ומהו המצב ב"פרוזדור ירושלים"? מי שאינו חבר קיבוץ קריית ענבים, תושב הקיבוץ או בן משפחה של מי שכבר קבור בבית העלמין שבקיבוץ - לא יוכל לעת הזו לרכוש חלקת קבר או להיקבר בבית העלמין, וזאת כל עוד יעמוד בתוקפו צו מניעה זמני נגד הקיבוץ, שהוציא השופט דוד גדעוני מבית משפט השלום בבית שמש, לבקשת מנהל מקרקעי ישראל.

עוד על הקבורה בקיבוצים:
חורשים: אסור לקבור על "קרקע חקלאית"
גיא מרוז זועם: אמי לא נקברה בקיבוץ בו נולדה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

המנהל, באמצעות עו"ד יגאל מינדל, הגיש תביעה נגד קריית-ענבים ונגד חברה פרטית, "ד' אמות שירותי קבורה בע"מ", הפועלת לשיווק ולמכירה של חלקות קבר בבית העלמין של הקיבוץ. בתביעה עותר המנהל למתן צו מניעה שיאסור על קריית-ענבים ועל ד'-אמות למכור חלקות קבר ולקבור קבורה מסחרית בבית העלמין של הקיבוץ. במסגרת התביעה מבקש המנהל מבית המשפט להוציא צו מניעה זמני, למניעת המשך "קבורה מסחרית" במקום.

כאן נכון לציין כי בהליך של צו מניעה זמני (שתוקפו הוא עד למתן פסק דין סופי בתביעה עצמה), בוחן בית המשפט את "הטענות לכאורה" וקובע את "מאזן הנוחות" - מי מהצדדים יינזק יותר אם יוחלט לטובת צד זה או אחר, או מהו הנזק שייגרם למִנהל אם לא יינתן צו המניעה, אל המול הנזק שייגרם לקריית-ענבים אם יינתן הצו.

המנהל טוען כי הקיבוץ מפר את חוזה החכירה ("הסכם המשבצת") עליו חתם בשנת 1994. בהסכם זה נקבע כי קריית-ענבים חוכר את המקרקעין לשתי מטרות: האחת - לשמש את הקיבוץ וחבריו לפעילות של "משק חקלאי" (פעילות חקלאית, הכוללת גם פעילות לצורכי הציבור של הקיבוץ). המטרה השנייה היא ל"תעסוקה בלתי-חקלאית", המכונה בהסכם המשבצת "מפעל" (ובה נכללת, לצד תעשייה, בתי הבראה, נופש ועוד, גם "כל מטרה עסקית אחרת שאינה משק חקלאי").

ההסכם מפרט את השטחים שנועדו לשמש "מפעל", כאשר יתרת השטחים נועדו לשמש ל"משק חקלאי". הקיבוץ יכול להשתמש בשטח שיועד ל"מפעל" לצורכי "משק חקלאי", אך לא להיפך, אלא אם קיבל את הסכמת המנהל ושילם תשלומים מיוחדים לצורך זה.

אם כך, אומר השופט, הרי לכאורה, שטח בית העלמין יועד לשמש "משק חקלאי", ומשכך, הוא צריך לשמש "את הקיבוץ ואת חבריו, לצורכי ציבור של הקיבוץ", אך הקיבוץ, באמצעות ד'-אמות (אותה מייצג בהליך זה עו"ד יונתן לבני) מוכר חלקות קבר למי שאינם חברים. במקרה אחד אף גבתה חברה זו 32 אלף ש"ח. בקיבוץ כ-180 חברים, ולפי האומדן, נקברו בבית העלמין המקומי כמאה חברי קיבוץ (לצד 450 חלקות קבר לצורכי קבורה של נפטרים שאינם חברי קיבוץ), מתאר השופט.

קריית-ענבים, באמצעות עורכי הדין איתן ניר ויניב מור ("שלמה כהן ושות'"), אוחז בהוראה הכלולה בהסכם המשבצת, הקובעת כי "מבנה או מתקן לשירות או למלאכה שנועד לצורכי הקיבוץ וחבריו בלבד, המספק את השירות או המלאכה גם לאדם אחר - לא ייחשב כמפעל, אלא אם התמורה המתקבלת מאותו אדם עולה על 200 (מאתיים) ש"ח לשנה,
צמוד למדד המחירים לצרכן של חודש אוגוסט 1981" (מאז, אגב, עלה המדד, כדי פי אלף).

קריית-ענבים טוען, אם כן, שמדובר בפעילות מותרת, המאפשרת לו לתת שירות, לפי פרשנותו את הסעיף, "גם לאדם אחר", שאינו חבר קיבוץ, ככל שהתמורה הנגבית "מאותו אדם" אינה עולה על הסכום הנקוב בהסכם, בערכים של היום.

השופט אומר כי אכן, הוראה זו היא "חריג להגדרת המפעל" בהסכם המשבצת, אך טענות הקיבוץ אינן נקיות מקשיים כשמנסים להחיל אותן על פעילות "שעיקרה" כלפי מי שאינם חברי קיבוץ, ואין בה כדי לשנות את המסקנה "שהמנהל עמד בנטל להראות שעומדת לו זכות תביעה לכאורה".

התקשרות למכירת חלקות קבר בבית העלמין והמשך קבורתם של נפטרים שאינם חברי הקיבוץ - "תיצור מעשה עשוי, ותוליך לקביעת עובדות בשטח", מוצא השופט, ומכאן נוטה מאזן הנוחות לטובת המנהל, המבקש לאסור המשך של ההתקשרויות לצורכי קבורה. השופט מוציא צו זמני האוסר על קריית-ענבים ועל ד'-אמות להתקשר בהתקשרויות למכירת חלקות קבר בבית העלמין של הקיבוץ או לקבור בבית העלמין את מי שאינו חבר קיבוץ או תושב הקיבוץ, אך למעט מי שנמנה עם אלה שכבר רכשו חלקת קבר.

הקיבוץ ישלם למנהל הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ש"ח.