בשנות השבעים של המאה הקודמת החלו קיבוצים לתאגד את "ענף הפעילות התעשייתית" שלהם בדרך של "שותפות מוגבלת". ההיגיון שבמהלך היה גם בצורך לייצר לפעילות זו מעטפת תאגידית עצמאית כדי שתוכל לקבל, למשל, הטבות או מענקים (שניתנו לפי החוק לעידוד השקעות הון), להם היה זכאי רק גוף שהוא תאגיד נפרד.

עוד על שותפויות וקיבוצים:
גבע: מדוע פורקה שותפות הקיבוץ בענף הלול?
גבת: הקיבוץ ישלם מיליונים לחברה אוסטרלית
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מאחר שבאותה תקופה היה ל"שיקול המס" בקיבוצים מעמד בכורה, כך מספרים ותיקי הגזברים, נבחרה חלופת ההתאגדות של "שותפות רשומה", שניתן לייחס את הכנסותיה לשותפים שלה (למשל, לקיבוץ שהקים אותה) ואת המס לגבות מהקיבוץ עצמו, לאחר שנעשה חישוב של כלל הכנסותיו. לגבי "שותפות" קובעת פקודת השותפויות: "כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף".

מאחר שלצורך הקמת שותפות דרושים לפחות שניים, נהגו קיבוצים לבקש מ"הקיבוץ השכן" להצטרף לשותפות, בשיעור מינימלי (למשל 0.1%) - אך לנוכח ההוראה של הפקודה בדבר חבותו הכללית של השותף, היה הקיבוץ השכן מסכים להצטרף לשותפות, אך לא כ"שותף כללי", החב בכל החובות, אלא כ"שותף מוגבל", שאינו משתתף בניהול השותפות, וחבותו לחובותיה מוגבלת לגובה הסכום שהכניס להון השותפות: למשל, שקל אחד, או סכום אחר (כיום, ראוי לציין, תאגוד של פעילויות נעשה לרוב בדרך של הקמת אגודות שיתופיות חברות בע"מ, אך גם שותפויות).

מההיסטוריה של אז, להווה של היום. בשנת 1971 תואגד מפעל "ענבר" מקיבוץ חמדיה לשותפות בשם "ענבר פלסטיק משוריין". השותף האחד, ה"כללי", היה קיבוץ חמדיה, ולצדו השותף השני - הקיבוץ השכן, כפר-רופין. השותפות נרשמה ככזו שבה שני שותפים כלליים.

בהמשך, יטען כפר-רופין שהוא היה "שותף מוגבל" ולכן אין להחיל עליו דינו של "שותף כללי" החייב בחובות השותפות. כפר-רופין אומר כי רישומו כשותף כללי אצל רשם השותפויות נבע מטעות טכנית היסטורית (עת נרשמה השותפות), וכי אחריותו, לפי ההסכם בין הצדדים, היתה מוגבלת לגובה השקעתו בלבד (לירה ישראלית אחת). הוא לא היה מעורב בעסקי השותפות, לא השקיע בה, לא נטל כל חלק בניהולה, לא היה מעורב בקבלת ההחלטות בה ולא נהנה מרווחיה.

בין "שותפות ענבר" לבין "קרונה", חברה גרמנית העוסקת במוצרי טלקומוניקציה, נתגלע סכסוך שבעקבותיו הגישה קרונה, בנובמבר 1991, תביעה ובקשה לצווי מניעה נגד "ענבר", בגין הפרת הקניין הרוחני שלה והפרת פטנט (בתיבות לחיבורי סעף). התביעה התקבלה בחלקה, וערעורים שהגישו הצדדים לבית המשפט העליון נדחו. התובעת המשיכה בהליכים נגד ענבר ותבעה ממנה פיצויים בעד הפרת הפטנט.

בין לבין, נקלע קיבוץ חמדיה להליכי חדלות פירעון וניתן נגדו (בינואר 2006) צו הקפאת הליכים. בשנת 2008 פסק בית המשפט המחוזי נגד שותפות-ענבר (שלא התייצבה לדיון), וחייב אותה לשלם לתובעת 500 אלף ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת הגשת התביעה, ועוד 100 אלף ש"ח הוצאות משפט.

לאחר שניתן פסק הדין נגד השותפות, פנתה התובעת לשותפות עצמה ולשני השותפים הכלליים בה (חמדיה וכפר-רופין) בדרישה לשלם - מכוח פסק הדין - את החוב, שתפח לסך 2,538,030 ש"ח. התובעת הגיעה להסדר עם קיבוץ חמדיה (שהיה, כאמור, בהקפאת הליכים), באמצעות הנאמן שלו, לתשלום סכום מסוים בגין פסק הדין שניתן, ואת יתרת הסכום עתרה, באמצעות עו"ד גבריאל ספרן, לקבל מקיבוץ כפר-רופין, שרשום כשותף הכללי השני.

כך מוצא עצמו כפר-רופין בשנת 2011, ארבעים שנים לאחר ש"הצטרף" כשותף לקיבוץ חמדיה, נאלץ להתגונן מפני תביעה של מיליוני ש"ח, בשותפות שלא היה מעורב בה.

כפר-רופין, באמצעות עו"ד דרור רכס ורועי מגל ("רכס רוזנזפט נורקין, עורכי דין"), כופר בחובתו לשלם, ומעלה שתי טענות: הראשונה עובדתית - הוא "שותף מוגבל" ולכן אינו חייב בחובות השותפות, ורישומו כשותף כללי נעשה בשגגה.

השנייה משפטית - גם אם היה שותף כללי, לא היתה התובעת יכולה לתבוע אותו על יסוד פסק הדין שניתן נגד השותפות, אלא היה עליה לתבוע אותו, בנפרד או יחד עם השותפות, ולהוכיח כלפיו את עילת התביעה המקורית (הפרת הפטנט וזכויות היוצרים, שלטענת התובעת בוצעה כלפיה בשנת 1991) ואת הנזק הכספי שנגרם לה. זאת לא עשתה התובעת, ולכן יש לדחות את התביעה נגד כפר-רופין.

כפר-רופין טוען כי לא נטל חלק בכל ההליכים המשפטיים שהיו, ולא ידע עליהם. לטענתו,
חמדיה הוא שניהל את הגנת השותפות בהליכים הקודמים, וסביר להניח שהזנחת הטיפול מצדו, בעקבות צו הקפאת ההליכים שניתן נגדו, הביאה למתן פסק הדין נגד השותפות בהיעדר התייצבות.

שאול שוחט, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,