מאז הקים התק"ם את קיבוץ הר-עמשא בשנת 1983 בדרום הר חברון, עבר הקיבוץ תהפוכות לא-מעטות. מצבה הדמוגרפי, החברתי והכלכלי של "אגודת הקיבוץ", שהלך והידרדר, הוביל למינוי ועד ממונה, ומאוחר יותר (בשנת 2009) למינוי מפרק מפעיל.

עוד על פירוק וקיבוצים:
נווה ים: רשם האגודות מינה מפרק לקיבוץ
מיצר: חוקר הרשם המליץ למנות מפרק לקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ב-2011 שונה סיווג האגודה מקיבוץ ל"כפר שיתופי", כלומר: אגודה שיתופית חקלאית ביישוב כפרי, שבה "איכרים המחזיקים ברכוש פרטי ומקיימים שיתוף באספקה, בשיווק ובשירותים חקלאיים אחרים" (אגב, לעומת "קיבוץ מתחדש", שהוא: "אגודה להתיישבות, המאורגנת על יסודות של שיתוף הכלל בקניין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך, המקיימת ערבות הדדית בעבור חבריה").

עוד קודם ששונה סיווג האגודה, בשנת 2005, הגיעו לקיבוץ שלושה: אזרחית ישראלית, בן זוגה וילדו הבגיר. השלושה השתכנו בלול שבקיבוץ וכיום הם מוסיפים להתגורר בו, יחד עם שלושת ילדיהם הקטינים של בני הזוג. המפרק, עו"ד שגיא מירום (בן קיבוץ יפעת), מבקש לסלק את ידם מהלול ולהשיב את החזקה בלול לאגודה.

לטענתו, "המתיישבים" הללו מתגוררים ומחזיקים בלול שלא כדין וללא תמורה, מה עוד שהלול לא תוכנן,
לא נבנה, לא הותאם ואינו ראוי למגורי אדם. הלול אינו מחובר לחשמל או למים, ובמקום שוררת צחנה וקיים חשש שהוא מהווה מפגע תברואתי.

"המתיישבים" טוענים כי אינם פולשים ומספרים כי עוד בשנת 2008, שנת היובל למדינה, למחרת יום כיפור, הם הודיעו למנהל האגודה שהם מבקשים את זכות השיבה לאדמת אבות לפי חוק התורה בשנת היובל. מנגד, השיבה האגודה כי "המתיישבים" הללו לא הוכיחו שאבותיהם היו הבעלים של אדמת הלול בעבר, וכי רק היא בעלת הזכות החוקית להחזיק בלול.

עו"ד מארי קושניר הררי, סגנית רשם האגודות השיתופיות, מוצאת שאין למתיישבים הללו זכות להמשך מגוריהם בלול וכי למפרק נתונה הסמכות לדרוש את השבת הנכס לאגודה. סגנית הרשם מוסיפה כי אף אם תחילת מגוריהם היתה ברשות או בהסכמה, אין בכך לגרוע מזכות האגודה להביא רשות זו לידי סיום או לבטלה. היא קוצבת לדרי הלול תקופה בה עליהם להתארגן לפינוי, עד 15 באוגוסט השנה.