כלל הוא כי בעל דין זכאי לשתי ערכאות לבירור עניינו. בית המשפט העליון יעניק רק במקרים חריגים רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ערעור על החלטת בית משפט מחוזי שדן בערעור על החלטת בית משפט השלום).

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
מעלה החמישה: עובד החליק במלון - ותבע
קיבוץ יפתח: נמחקה תביעה נגד המחצבה הסמוכה
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אל מול כלל זה ניצב מי שהיה חבר בקיבוץ כפר בלום, אך בהמשך נעדר ממנו לתקופה של כ-11 שנים. נסיבות עזיבתו הסתכמו בהודעה שנרשמה בפרוטוקול האסיפה הכללית, לפיה הוא "עזב את הקיבוץ, ברוך צאתו ושובו המהיר". כאן נקרא לו "המבקש", שכן הוא מבקש עתה לערער על פסק דין שניתן לחובתו בערעור שהגיש בבית המשפט המחוזי בנצרת.

בשנת 1998 שב המבקש להתגורר בקיבוץ, ועם חזרתו ביקש לשוב ולהיות חבר בו. בקשתו נדחתה, אך הוסכם כי יתגורר בקיבוץ כתושב לתקופה של שישה חודשים עם אפשרות להאריכה. ביום 15.10.2003 נהרס הצריף שבו התגורר. הקיבוץ עתר לבית משפט השלום לפינוי המבקש ממקרקעיו ולמניעת כניסתו לתחום הקיבוץ, וטען כי המבקש הרס את המבנה בניגוד להסכם שנחתם עמו, במטרה להחליפו במבנה אחר. עוד תבע הקיבוץ פיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהריסת הצריף. לטענת המבקש קרס הצריף מעצמו הואיל והיה רעוע ובלתי־ראוי למגורים.

בבית משפט השלום פסקה השופטת ברכה סמסון, כי נסיבות העזיבה לא היו ברורות, וכי מעולם לא חדל המבקש להיות חבר הקיבוץ. היא חייבה את המבקש לשלם לקיבוץ פיצוי בגובה 96,836 ש"ח, שכן מצאה שהוא הרס את הצריף כדי להקים חדש תחתיו.

שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי בנצרת. הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין "קופרשמיט, גולדשטיין ושות'", והמבקש באמצעות עו"ד שי אביטן. הרכב השופטים בערעור - יצחק כהן, נחמה מוניץ ובנימין ארבל - קבע כי בהסתמך על תקנון הקיבוץ, התקיימו כאן נסיבות של "עקירה ממקום המגורים", בהן פוקעת החברות בקיבוץ מאליה ("אוטומטית"), גם בלא שמתקיים הליך פורמלי בעניין זה.

מאחר ש"תקנון אגודה שיתופית הוא חוזה בין האגודה לבין כל חבר, ובין החברים לבין עצמם", הרי טענה לפיה צריך להתקיים הליך פורמלי לאחר פקיעת החברות מאליה, ולאחר שהחבר הודיע על עזיבה - "תביא לידי תוצאה בלתי-הוגנת ביחסים בין הצדדים".

שופטי הערעור לא מצאו בכך שלא שולמו דמי עזיבה כדי למנוע את פקיעת החברות, ואמר: "אין זה מן הנמנע שהמבקש יעמוד על זכויותיו הכספיות מול הקיבוץ בהליך המתאים, אולם אין בחוב כספי, ככל שקיים, כדי למנוע את פקיעת חברותו". תוצאת הערעור היתה שבוטלה מצד אחד קביעתו של בית משפט השלום שחברותו של המבקש לא פקעה, ואושר, מצד שני, הפסק לפיו על המבקש לפצות את הקיבוץ ולסלק את ידו משטחו.

עתה פונה המבקש, באמצעות עו"ד שי אביטן אדם, לבית המשפט העליון ומבקש רשות לערער "ערעור שני". לטענתו, התקנון עליו הסתמך בית המשפט המחוזי הוגש כראיה לבית המשפט לאחר שהסתיים שלב הטיעונים בערעור,
תוך הפרת הכללים המקובלים בעניין הגשת ראיה.

השופט אליקים רובינשטיין, מבית המשפט העליון, דן בבקשה ואומר: "שאלת חברותו של פלוני בקיבוץ אינה מסתכמת בזכויותיו ובחובותיו הנובעות מהגדרתו ככזה, כי אם טומנת בחובה סוגיות רגישות הקשורות לזהות והגדרה עצמית, על רקע בחירה להשתייך לקהילה החולקת רעיונות וערכים של קיום משותף וערבות הדדית".

הגם שהמקרה מורכב, הוא אומר, אין בידיו להיעתר למבקש, וזאת לנוכח הכלל שרשות ערעור "נשקלת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, ואילו טענות המבקש תחומות לסכסוך שהתגלע בינו לבין הקיבוץ, ולכן אין בקשתו באה בקהלם של המקרים האמורים".

אכן, אומר השופט רובינשטיין, אי-המצאת התקנון לבית משפט השלום נזקפת לחובתו של הקיבוץ. ואולם, "הגשתן של הראיות בשלב הערעור אפשרית, גם אם מחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית - זאת במקרה בו יש לראיות שהגשתן מתבקשת חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין", כפי שאכן היה כאן. הבקשה לתת רשות לערער - נדחתה.