האם מדובר בקפיצת מדרגה במאבק על הפנסיה? שני חברי קיבוץ גשר הזיו הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה "בקשה לאישור תובענה כייצוגית", בה הם עותרים כי הקיבוץ "יכסה לאלתר את חובו האקטוארי", בסך 6 מיליון ש"ח, למתן גמלה פנסיונית מינימלית לחבריו. כן הם מבקשים למנוע מגשר-הזיו להוסיף ולחלק דיבידנד לחברים, עד שיהיה בידיו להבטיח את תשלום הגמלה הפנסיונית לחברים, לפי "תקנות האגודות השיתופיות - ערבות הדדית".

עוד על הפנסיה בקיבוצים:
גמלאי הקיבוצים מתארגנים להגשת בג"ץ הפנסיה
בשורה לוותיקי קיבוץ בחן: יש פנסיה חלקית
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

לטענת שני חברי הקיבוץ - האחד חבר "בגיל פרישה", והשני פרקליט "בגיל העבודה" - הקיבוץ המתחדש גשר-הזיו "ממאן להכיר בחובתו להבטיח גמלה פנסיונית לחבריו" כמתחייב מתקנות הערבות ההדדית (בשיעור 35% מהשכר הממוצע במשק לפי חוק הביטוח הלאומי, כיום 3,053 ש"ח).

בכתב התביעה, אותו הם מבקשים כאמור מבית המשפט לאשר כ"תובענה ייצוגית", הם אומרים כי הגם שלגשר-הזיו חוב אקטוארי לחבריו, המחושב לפי הגמלה הפנסיונית המינימלית - אין הוא פועל תחילה כדי לכסות חוב זה, אלא מחלק מתוך רווחיו דיבידנדים לחברים.

עו"ד דביר לנגר, אחד התובעים (וגם הפרקליט המייצג בתביעה זו) מסביר את מנגנון תשלום הפנסיה בקיבוץ: החברים, בעת השינוי, חולקו לשתי קבוצות. לגבי "הקבוצה הבוגרת", בה כל החברים שאמורים היו לצאת לפנסיה בתוך עשר שנים מעת השינוי - נקבע כי הקיבוץ ידאג להם ל"גמלה פנסיונית מלאה", ואכן הם מקבלים את הגמלה הפנסיונית המינימלית כפי שקבוע בתקנות.

החברים בקבוצה האחרת, "הצעירה", זכאים לקבל מהקיבוץ "קצבה חודשית" רק בהתאם לשנות הזכאות שצבר כל אחד מהם. עו"ד לנגר אומר שהמשמעות היא שחבר ב"קבוצה הצעירה" שהגיע לגיל פרישה, כדוגמת החבר-התובע, זכאי לגמלה פנסיונית המורכבת מסכום הצבירה האישי שצבר בשנות עבודתו מאז השינוי, ועוד הקצבה שהקיבוץ מעמיד לרשותו. במקרה בו צירוף הסכומים הללו אינו מגיע לסכום "הגמלה הפנסיונית המינימלית", כשיעורה בתקנות הערבות - אין הקיבוץ משלים את ההפרש לחבר, ועמדת הקיבוץ היא כי זו אחריותו של החבר שלא צבר מספיק.

מי נהנה מהדיבידנד
כאשר הקיבוץ מחלק דיבידנד, טוענים התובעים, הוא אמנם מחולק לכל החברים, אך בפועל יכולים "ליהנות" ממנו רק אלה שיש להם, בזכות הכנסתם הגבוהה, "תוכניות פנסיה פרטיות דשנות" (מעבר לסכום הגמלה המינימלית, כאמור), בעוד שאלה המצויים במצב של "גירעון פנסיוני" אינם יכולים לקבל לעצמם את הדיבידנד, אלא מחויבים להפקיד את סכום הדיבידנד שחולק בחשבון הפנסיה האישי שלהם (כדי להקטין את החוב האקטוארי).

כך נוצר מצב, טוענים התובעים, ש"החברים החלשים ביותר בקיבוץ, מבחינה פיננסית", נדרשים, למעשה, לפרוע בעצמם את החוב שהקיבוץ חייב כלפיהם (לשלם להם, לעת פרישה, גמלה פנסיונית), בכך שהם נדרשים להפקיד את הרווחים, המחולקים מדי שנה, לתוכנית הפנסיה האישית שלהם, ובזאת רואה עצמו הקיבוץ משוחרר מכל חובה להבטיח גמלה.

יש בכך, אומרים התובעים, משום "ניכוס רכושם הפרטי בידי הקיבוץ". דווקא החברים שלא הגיעו להכנסה פנסיונית מינימלית, אומר עו"ד לנגר, הם אלה שזקוקים יותר ל"תוספת תזרימית קריטית", אך זו נמנעת מהם.

בנוסף טוענים התובעים שהקיבוץ מבצע "חלוקה אסורה" של דיבידנדים (כמיליון ש"ח בשנה), שגורמת לכך "שהקיבוץ מחליש עצמו" וחושף עצמו ל"סכנה של חדלות פרעון, שעה שיצטרך לעמוד בהתחייבויותיו לגמלה פנסיונית כלפי חבריו בהגיעם לגיל פרישה".

לטענתם, הקיבוץ מפר "חובה חקוקה" שנועדה להבטיח, לפי תקנות הערבות ההדדית, כי לחבריו יהיה סכום גמלה פנסיונית, טרם חלוקת דיבידנד או נכסים אחרים. התקנה מורה במפורש, הם מציינים, כי "הקיבוץ יבטיח את הספקת צורכי חבריו שבגיל פרישה באופן שערכם הכולל לא יפחת מגובה סכום הגמלה הפנסיונית". לצורך הבטחת הגמלה, מצטטים החברים את התקנות, "יהא הקיבוץ חייב להפריש או לייחד מקורות לעניין זה בעדיפות על פני שיוך נכסי הקיבוץ לחברים, או במסגרת שיוך כזה".

לעמדת התובעים, אין לחלק דיבידנדים לחברים בלא שניתן מענה להספקת גמלה פנסיונית לכלל החברים, שאחרת מדובר, לדעתם, במהלך של "שיוך נכסי הקיבוץ לחברים", היכול להיעשות אך ורק לאחר שהקיבוץ מילא אחר חובותיו "להבטיח" גמלה לכלל החברים כנדרש.

גשר-הזיו אינו מקיים את מצוות התקנות "להפריש או לייחד" סכומים כדי להבטיח את תשלום הגמלה הפנסיונית המינימלית לחבריו, הם אומרים, ואין הוא יכול באמצעות החלטות פנימיות לסתור את הקבוע בתקנות האגודות השיתופיות. התובעים אינם מציינים את האופן בו "יבטיח" הקיבוץ את הגמלה הפנסיונית המינימאלית כנדרש לפי התקנות, ואינם דורשים דווקא הפקדה