שתי אימהות חד-הוריות, האחת בת קיבוץ זיקים שמתגוררת שם, והשנייה בת למשפחה ערבית מסורתית שביקשה לגור בכפר בו מתגוררים בני משפחתה המורחבת - זכו בניצחון על משרד השיכון, בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.

עוד עניינים משפטיים מקיבוצים:
דפנה: התחשבנות בין הקיבוץ לחבר היזם
איך נקבעות עלויות המשפט שעל הקיבוץ לשלם?
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

השתיים, באמצעות עו״ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח בישראל, עתרו לבית המשפט וביקשו לבטל - בטענה לאפליה ולאי-חוקיות - את אחד הקריטריונים שהנהיג משרד השיכון בנוהל ההשתתפות בתשלום שכר דירה. הנוהל מאפשר קבלת סכומי סיוע מסוימים וקבועים לאוכלוסיית זכאים על פי תנאים מסוימים לזכאותם. הסיוע ניתן למי שמתגורר ב״יישוב שכר דירה״.

ביישובים כאלה נכללים ערים, ויישובים שאינם ערים. בגדר "יישוב שכר דירה, שאינו עיר", נכלל רק יישוב בו מספר התושבים גדול מאלף ושהיו בו לפחות 5% משקי בית ששכרו דירה מבעל בית פרטי, ובתנאי שהם מונים לפחות שלושים משקי בית.

כך הוצאו מגדר רשימת "יישובי שכר דירה", בהם קיימת הזכות לסיוע, כל אותם יישובים שאינם עונים להבחנה הזו. הגיונה של אמת המידה הזו, טען משרד השיכון באמצעות עו״ד פנינה סין-שלו, מפרקליטות מחוז ירושלים, הוא רצונו של המשרד שהסיוע "יינתן רק ביישובים שקיים בהם בכל עת היצע מינימלי של יחידות דיור להשכרה, וכן ששכר הדירה נקבע לפי כללי ההיצע והביקוש.

"בהיעדר שוק שכירות משוכלל כזה, תיווצר תופעה של השכרת דירות פיקטיבית, וגובה שכר הדירה ייקבע בהתאם לסיוע המקסימלי שיוצע" - עניין שיהיה לרעת כולם, אומר משרד השיכון, והתוצאה שעלולה להיגרם היא ש"שכר הדירה יעלה ועיקר הסיוע יעבור לכיסם של בעלי הדירות המשכירים".

העותרות טענו שנוהל זה אינו חוקתי ואינו חוקי ודינו - בטלות. לטענתן, זהו נוהל שמצמצם שלא כדין את רשימת היישובים שניתן לקבל בהם סיוע בשכר דירה, והוא-הוא פוגע באופן לא-מידתי בזכותן לדיור ובזכותן לבחור את מקום המגורים. יש בו משום אפליה פסולה בכלל, ואפליה פסולה של בני המיעוט הערבי בפרט (שכן לא מתקיים שם "שוק שכירות" ממשי).

אחת העותרות, בת זיקים, היא אם חד-הורית לילד בן חמש. לאחר שנים רבות מחוץ לקיבוץ (וכמה חודשים לאחר הולדת בנה) חזרה להתגורר בקיבוץ בדירה שהקיבוץ משכיר. היא בחרה לגור בקיבוץ זה בשל העזרה הרבה שמגישה לה אמה, חברת הקיבוץ, בטיפול בבנה.

העותרת אינה חברת קיבוץ ואף לא מועמדת, אך היא מוכרת כזכאית לסיוע בשכר דירה וקיבלה בעבר סיוע עבור דירה ששכרה בתל אביב. משפנתה לקבל סיוע בשכר דירה עבור מגוריה בקיבוץ זיקים נדחתה בקשתה על הסף, כי זיקים אינו מופיע ברשימת היישובים שניתן לקבל בהם את הסיוע.

שכר הדירה שמשלמת העותרת עבור הדירה שהיא שוכרת (בית פרטי צמוד קרקע בן שלושה חדרים עם חצר) הוא 1,600 ש"ח לחודש (כולל ארנונה). לו היתה שוכרת דירה כזו בעיר אשקלון, הסמוכה לזיקים, למשל, היא היתה משלמת 2,700 ש"ח לחודש, לא כולל ארנונה והוצאות נוספות.

אכן, אומר השופט ד"ר יגאל מרזל, גם במשפט בישראל יש הכרה חוקתית בזכות לדיור, אך התשובה לשאלה מהו היקף זכות זו - ומהי חובת השלטון שכנגדה והיקפה - אינה פשוטה. האם מדובר רק בעיגון של ״מינימום מצעים חומריים שיאפשרו לאדם להתקיים בכבוד", או שקיימת לעותרות "זכות - שכנגדה חובה של המדינה - לקיים להן זכות לדיור דווקא במקום ספציפי שבו יבחרו".

השאלה כאן, מגדיר השופט, נוגעת ל"זכות לשוויון" - אם מוצדקת ההבחנה בין מבקשי הסיוע בשכר דירה באותם יישובים "קטנים", לבין מבקשי הסיוע בשכר דירה ביישובים גדולים יותר.

השופט מוצא, על סמך נתונים וחוות דעת מקצועיות שהניחו לפניו העותרות, כי ההוראה המבחינה בין היישובים "היא מפלה ובלתי-סבירה, והפגיעה הטמונה בה בזכות לשוויון, גם אם היא לתכלית ראויה - היא בלתי-מידתית",
והוא מצהיר על ביטולה. כדי לתת למשרד השיכון "פרק זמן הולם לגיבוש מחודש של מדיניותו", משעה השופט מרזל את כניסתה לתוקף של הצהרת הבטלות למשך 12 חודשים נוספים.

אם כך, מה דינן של העותרות שממתינות לסיוע? השופט מוצא כי לא היתה מחלוקת בדבר זכאותן העקרונית של העותרות לקבלת סיוע בשכר דירה (אלא שבקשתן נדחתה בשל זהות היישוב בו ביקשו את הסיוע). העותרות הסבירו מדוע המגורים ביישובים בהם הן מבקשות להתגורר הם הכרחיים מבחינתן, אומר השופט, ולכן, בנסיבות אלה, ורק ביחס לשתי העותרות, הוא נותן להן "פטור חוקתי" באופן שלא תצטרכנה להמתין עד ש"הצהרת הבטלות" תיכנס לתוקף.

על משרד השיכון יהיה לדון בבקשותיהן כבר עתה, מבלי שיהיה בעצם ההוראה שביטולה הושעה, כדי להביא לדחיית הבקשות. עוד מחייב השופט את משרד הש