עוד ניצחון במאבק על הגנת הסביבה ביישובי הגליל המערבי ובמועצה האזורית מטה אשר. על פי החוק למניעת מפגעי אזבסט ואבק מזיק, משנת 2011, הוכרז על השקת פרויקט לסילוק פסולת אזבסט מהגליל המערבי, שמקורה במפעל לייצור אזבסט-צמנט, שהקימה חברת "איתנית מוצרי בנייה" בשנת 1952, באזור נהריה.

עוד מאבקים סביבתיים מקיבוצים:
כפר מנחם ורבדים נגד אתר הקומפוסט בנחשון
מי יסייע? נסגרה "הקואליציה לבריאות הציבור"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

במשך השנים, ובמסגרת תהליכי הייצור, הצטברה במפעל פסולת אזבסט תעשייתית מרובה שמצאה דרכה אל משתמשי קצה, שהשתמשו בפסולת בעיקר לחיפוי קרקע (סלילת דרכים וציפוי מגרשי חניה). חלק אחר של הפסולת הוטמן בקרקע. הפסולת פוזרה בעשרות רבות של אתרים בכל רחבי הגליל המערבי. המפעל סגר את שעריו בשנת 1997, אך הפסולת, זו שהוטמנה והן זו ששימשה לחיפוי קרקע, מהווה עד היום מקור לסיכון בריאותי לתושבי האזור.

החוק מחייב את "איתנית" לשאת במחצית מעלויות הפרויקט, עד לסכום של 150 מיליון ש"ח. באמצעות עו"ד פנחס רובין היא עותרת לבג"ץ, בטענת "אי חוקתיות", נגד חיובה לשאת בסכומים אלה, ואומרת שיש בכך כדי לפגוע בזכויות יסוד שלה, בקניינה ובזכותה לשוויון. היא עותרת לבטל את ההוראה בחוק המחייבת אותה לשאת בעלויות הללו.

כמשיבים לעתירה זו, בבית המשפט הגבוה לצדק, מתייצבים המדינה והשר להגנת הסביבה (באמצעות עו"ד שרון רוטנשקר), הכנסת (באמצעות עו"ד אביטל סומפילינסקי), המועצה האזורית מטה-אשר (באמצעות עו"ד איתן מימוני), "אדם טבע ודין" (באמצעות עו"ד קרן הלפרן-מוסרי) ו"העמותה לאיכות סביבה וחיים בנהריה" (באמצעות עו"ד משה גולדבלט).

עוד מבקשת להצטרף כצד לעתירה חברת קיבוץ כברי, שאומרת כי בעלה, חבר כברי, קיבוץ הסמוך לשטח המפעל, נפטר ממחלת המזותליומה (סוג של מחלת סרטן) עקב חשיפה לאבק אזבסט, וכי היא הגישה בשל כך תביעה נזיקית נגד איתנית ונגד המדינה. לטענתה, ברשותה ראיות לכך שהמדינה ואיתנית ידעו על הסיכונים שבאזבסט.

בשטחה של המועצה האזורית מטה-אשר מצויים רבים מבין אתרי פסולת האזבסט המיועדים לפינוי. המועצה מדגישה בתשובתה לעתירה: "איתנית התפרנסה היטב ממכירת פסולת האזבסט-צמנט, על-אף שידעה בזמן אמת - או לכל הפחות צריכה היתה לדעת - על אודות ההשלכות המסוכנות שיש לחשיפה לאזבסט", ומציינת: "זכויות היסוד להן טוענת איתנית, ככל שישנן, נדחות מפני הזכות לחיים ולשלמות הגוף של נפגעי האזבסט בפועל ובכוח".

"הסוגיה שמונחת לפנינו היא בעלת ממד אוניברסלי", אומר השופט ניל הנדל. "היא נובעת מהקשר בין האדם לבין האדמה, מהקונפליקט שבין רצונו של האדם להשתלט על סביבתו לבין המחיר שהתקדמות זו גובה".

מדובר בעניין המתווסף ל"חקיקה הסביבתית החדשה בישראל", אומר בג"ץ. "פוטנציאל הנזק הגדול שטמון בפסולת האזבסט - מחייב פתרון שאיננו נע על הציר המקובל של אחריות נזיקית. ככלל, מציאת פתרון לבעיה סבוכה איננה בהכרח פשרה משפטית במובן של ויתור. זו הדרך בה מתקדם המשפט.

"בד בבד, בתקופה חוקתית של הכרה בזכויות, תפקידו של בית המשפט לוודא כי הפתרון שנבחר על ידי המחוקק עומד בסטנדרטים החוקתיים. לא די בקיומה של בעיה כדי לפתוח את השער לכל פתרון.
המלאכה השיפוטית היא עדינה, אך חיונית. במשטר חוקתי, התקווה היא אף שהמחוקק ינהג יותר בזהירות. הוא יהיה מודע לכך שחוקי היסוד מתבוננים מעבר לכתפו. הוא יתאמץ לעמוד בביקורת החוקתית".

השופט הנדל דוחה את העתירה, בהסכמת שופטי ההרכב האחרים, אשר גרוניס וצבי זילברטל, ופוסק כי הגם שהחוק פוגע בזכותה הקניינית של איתנית, הרי זו "פגיעה מידתית", שנעשתה בחוק שהתקבל בכנסת, שתכליתו ראויה וחשובה, ההולמת את ערכי מדינת ישראל. גם הגשמת עיקרון "המזהם משלם", אומר בג"ץ, היא תכלית ראויה והולמת.

סוף דבר, כאמור, העתירה נדחית, ובג"ץ מחייב את איתנית לשלם למדינה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך מאה אלף ש"ח; 20 אלף ש"ח לכנסת, 70 אלף ש"ח למועצה האזורית מטה-אשר, ו-70 אלף ש"ח נוספים לעמותות "אדם טבע ודין" ול"איכות סביבה וחיים בנהריה".