תביעה נוספת של חברת קיבוץ הדורשת את זכויותיה מ"שירותי בריאות כללית" הגיעה להכרעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בעבר עסקנו כאן במקרה של חברה מקיבוץ רעים. הפעם מדובר בחברה מקבוצת שילר שעבדה כאחות וכמנהלת בית הספר לסיעוד בשירותי בריאות כללית (להלן "כללית") למעלה משלושים שנים עד שפרשה לגמלאות בדצמבר 2005.

עוד על פיטורים וקיבוצים:
ניר דוד: מדוע פיטר הקיבוץ את המטפלת?
הפסיקה את עבודתה, חזרה לקיבוץ, תקבל פיצויים
עוד עניינים משפטיים וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

באמצעות עו"ד עופר שכטר ("כבירי-נבו-קידר, עורכי דין"), היא טוענת כי הכללית לא הפרישה עבורה דמי גמולים (תשלומי המעביד והעובד לקרן הפנסיה לפי שכר העובד), ולא ביטחה אותה בביטוח פנסיוני בקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות. לטענתה, משהופסקה עבודתה עקב הגיעה לגיל פרישה, ומאחר שכתוצאה ממחדלה של הכללית לא היה לה הסדר פנסיה מלא כדין, הרי שהיא זכאית לפיצויי פיטורים.

כללית, באמצעות עורכי הדין יונתן פסי ואבי עדאקי ("מ' פסי ושות'"), אומרת שהיא העבירה לקבוצת-שילר את שכר החברה-התובעת, לרבות דמי הגמולים. לטענתה, "הקיבוץ היה המבטח הפנסיוני של התובעת ועליו לשאת בתשלום הפנסיה או פיצויי פיטורים לחברה". לא רק שהיא אינה חייבת דבר לתובעת, טוענת כללית, אלא על הקיבוץ להשיב לה את כל הסכומים שהיא העבירה אליו בעד החברה כתשלומי פנסיה. היא מצרפת את קבוצת-שילר כנתבע (על פי הליך "הודעת צד שלישי"), ותובעת אותו לפצותה בעד כל סכום שייפסק שעל כללית לשלם לתובעת.

כללית מוסיפה שהיא שילמה לתובעת, בסיום עבודתה, מענק פרישה בסך 380,548 ש"ח, ומבקשת להעמיד את שיעור הפיצויים המגיעים לתובעת לסך 6% בלבד (שכן המענק בשיעור 2.33% שקול להפרש).

קבוצת-שילר, באמצעות עורכי הדין משה גולדברג ויריב חנדלי ("משה גולדברג ושות'"), טוען כי אין לכללית כל עילת תביעה או יריבות עם הקיבוץ. אכן, התובעת, כחברת קיבוץ, נדרשה להעביר את כל הכנסותיה אל הקיבוץ, אך לא ברור מדוע כללית העבירה, אם בכלל, לקיבוץ את דמי הגמולים, במקום להעבירם לקרן (ולא לעובד או לקיבוץ). אם העבירה כללית את דמי הגמולים - עליה להוכיח זאת, מוסיף הקיבוץ.

בבית הדין לעבודה מסבירה התובעת שמשכורתה נכנסה ישירות לחשבון הקיבוץ ותלושי שכרה הועברו לגזברות. היא לא היתה מודעת לאי-הפרשת הסכומים עבורה, אלא בסמוך לסיום עבודתה, כשנודע לה על קצבת הפנסיה הזעומה שהיא עתידה לקבל מקרן הגמלאות. מצבה הכלכלי אינו שפיר, מוסיפה החברה, ומסבירה כי תביעתה הוגשה באיחור משום שלא היתה לה יכולת כלכלית לשכור שירותי עורכי דין להגשת התביעה, בסמוך לפרישתה מהכללית, אלא רק בשנת 2010.

לפי חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות, על כללית לבטח את עובדיה בקרן הגמלאות ולהפריש עבורם דמי גמולים, ללא יוצא מן הכלל, אומרת השופטת שרה מאירי, אך כללית טוענת כי לגבי חברי קיבוצים המצב היה שונה. בהתאם להחלטות ההסתדרות והתנועה הקיבוצית, כל תשלום שמגיע לעובד חייב היה לעבור לקיבוץ.

כך פעלה כללית, היא טוענת, גם לגבי דמי הגמולים. רק בשנת 1991, אומרת כללית, "שונו ההחלטות בנוגע להעברת דמי הגמולים לגבי כל הקיבוצים וכל העובדים חברי הקיבוצים", והחל ממועד זה צורפו גם העובדים חברי הקיבוצים לקרן הגמלאות.



השופטת בוחנת את ההנחיות הפנימיות בהסתדרות ובכללית, שהוצגו לה, ואומרת כי לא הוכח שהיה קיים נוהג מובהק לפיו העבירה כללית, בגין כל עובדיה חברי הקיבוצים, את דמי הגמולים ישירות לקיבוץ. לדעת השופטת, כללית חייבת היתה, לפי חוקת העבודה, לבטח את התובעת בקרן הגמלאות. משלא הוכיחה שהיה לה "פטור" מלהעביר את דמי הגמולים של חברת הקיבוץ ישירות לקרן - עליה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים.

במקביל, מבקרת השופטת את התנהלות הקיבוץ והתובעת. "שוכנענו כי הקיבוץ, כל השנים, ידע היטב ושלט היטב ו'ביד רמה' בכל פרוטה שהועברה אליו לזכות התובעת, אך משמגיעים הדברים להבאת ראיות, נאלמו התובעת ונאלם הקיבוץ - ואין יודעים הם דבר, אלא מה שהוצג כאסמכתה בפניהם!" יחד עם זאת, קובע בית הדין, במקרה זה, לא על התובעת או על הקיבוץ להוכיח כי דמי הגמולים לא שולמו לקיבוץ.

כללית טוענת כי התביעה לפיצוי פיטורים נגדה (בתקופה שבין 1975 ועד 1991, מועד בו החלה כללית להפקיד לקרן הגמלאות) - התיישנה. התובעת ידעה כי לא מפרישים עבורה לקרן דמי גמולים, אומרת כללית, עוד קודם לשנת 1991, ולא אמרה דבר. כעת אין באפשרות כללית לאתר מסמכים וראיות משנות השבעים או השמונים של המאה שעברה, המעידים על תשלום דמי הגמולים בגין התקופה המוקדמת.

השופטת דוחה את תביעת כללית כי קבוצת-שילר ישיב לה את הסכומים שהיא שילמה לו,
ופוסקת כי משקיבלה התובעת פי